אזעקת שווא

דייוויד לי רות, "מעט זה לא מספיק";
הד-ארצי

על-מנת לשלהב את דמיונן של עוד מיליון תולשות-שיער פוטנציאליות, שלא ידעו את דייוויד לי רות, מתארים אותו היחצנים שלו כשילוב בין טרזן, רוברט פלאנט, ברוס לי ואלביס. אבל יחצנים יש כמו עגבניות בשוק, ודייוויד לי רות יש רק אחד. המשפט האחרון, למען האמת, לא אומר לי הרבה, כיוון שדייוויד ואני היינו סחבקים רק בתקופת צאתם של שלושת אלבומיה הראשונים של ואן-האלן, וגם אז לא מתנו אחד על השני מי-יודע-מה. אחר-כך הצטננו יחסינו באופן ניכר, אבל לזכותי יש לציין שהבנתי את מה שעובר עליו. הוא רצה לחיות בכיף, עם הרבה בירות, זיונים, מוסיקה, בחורות עם ביקיני, מסיבות-חוף, מכוניות מהירות ושאר הדברים, שפשוט לא התאימו לי בזמנו. ואז אמרתי לו: "שמע דייוויד, תעשה מה בראש שלך. אני, אין לי כוח לשטויות האלה".

מאז דייוויד כבר הספיק לפרק את ואן-האלן ולפתוח בקריירת סולו מפוצצת בסטייל אמריקאי-גרובי כזה, כמו שהוא רצה תמיד. מדי פעם הגיע תקליט חדש שלו, עם הקדשות בנוסח: "היי, אני כאן, איזה כיף, וואו, צ'או!" (הוא אף פעם לא הצטיין בכתיבת מלים ארוכות, דייוויד). דווקא בתקופה האחרונה התחלתי לחשוב על איך שדייוויד היה יכול לתרום למוראל של העם ולעצבים של הזקנות, שמולן הוא היה קופץ פתאום ברחוב, נוסח ברוס לי, עם מגן-הביצים הענק שלו, ומיילל כמו טרזן (ואללה צודקים היחצנים האלה). אפילו חשבתי להביא אותו לכמה הופעות ולעשות איזו בוחטה מהצד, שיהיה עם מה לשלם את החוב במכולת.

אז שמעתי את התקליט החדש שלו, "מעט זה לא מספיק", כדי לבדוק שהוא לא התחיל לעשות בלאדות עצובות או משהו כזה. והיה נחמד, דווקא (התקליט), עם הרבה מרץ וגיטארות וטרזנים ובלגן, אבל מה, כל הזמן דייוויד והגיטארות עושים שם רעשים כאלה, עולים ויורדים, בדיוק כמו אזעקה. וחשבתי, מיסכן הקהל, רק תתחיל ההופעה וישר הוא יחשוב שיש אזעקה וייכנס להיסטריה. אז בסוף אמרתי, נעזוב אותו, שיישאר כבר שמה, האהבל. מה אני צריך טרזנים עם ביצים של פר, שעושים קולות של אזעקה? לא בשבילי, וזהו.

08/03/1991

חזרה לדף הבית