בחזרה לרמלה
"ויזואל"; פרגוד, 19.12
ברמלה, כך מספרים קשישי השבט, פעלו בסוף שנות השישים ותחילת השבעים דיסקוטקים, שהעמידו את בימותיהם לרשות להקות שהפליאו בניגונים זפליניים, סגולים-כהים וכחולים מזעזעים. הדור הצעיר דאז מצא תנחומיו בדיסקוטקים אלה ומילא לבו שמחה עם כל להקת רוק נוספת שהתגלתה בשטח.
גם "ויזואל" שמעו את הסיפור הזה. הם אמנם לא מבצעים חיקויים שלמים, אך מרכיבים את הקטעים המקוריים מקלישאות רוק שונות, בעירוב סאונדים ניו-וייבים, ועל רקע נצנוצי הזרקורים האדומים-ירוקים מצליחים להפוך אפילו את פרגוד לרמלה קטנה, ואת חמשת הצופים -מאזינים שבקהל לרמלאים.
העובדה שהקהל המועט לא חש שום צורך להזדהות עם תפקידו הפכה את החמישייה שעל הבמה לפתטית ובשלב מסוים למיותרת לחלוטין.
במשך ההופעה עברו בראשי אסוציאציות עגומות להחריד, החל מרבע-עוף קר, דרך שולה חן ועד למכונית אמריקאית אדומה. הסולנית, אנדי, העיפה מבטים מצועפים וקרירים לעבר הצלמים, שרה בקול פלאסטיק מקצועי, סיפקה מחוות דרמאטיות רבות והשתעממה נורא. הבסיסט, דניאל דוונסט, פרט על מיתריו באגרסיביות, היווה את הכוח המניע של "ויזואל" והזכיר את הסאונד של ז'אן-ז'אק בורנל מהחונקים. דרור חן בגיטארה שקד על האגף הרמלאי, כולל קטעי סולו מאומצים ועתיקים. המתופף, נאור שניר, מילא את תפקידו, ורק הקלידן, אייבי שניר, הפגין חוסר כשרון בולט. בתור להקת חתונות או מועדונים "ויזואל" הם בסדר. בתור להקה מקורית הם נפילה.
23/12/1988