בלקמור, אתה חולירע
דיפ-פרפל; 27.9, צמח
לפני כמה וכמה שנים, אולי אלף, הייתי ילד שמן עם שיער ארוך מלא בקשרים, ודי הרבה פצעי בגרות. אהבתי נורא רוק-כבד. גם פאנק אהבתי, אבל את הרוק-הכבד אני זוכר באופן נוסטאלגי משום שאת תקליטי הפאנק שלי אף פעם לא נטשתי, ואילו את אוסף הרוק-הכבד צימצמתי עם השנים באופן משמעותי ביותר. בין התקליטים שמכרתי היו גם כמה של דיפ-פרפל, אלה שתמיד זכו אצלנו לכינוי הגנאי להקת-חתונות, בגלל האורגאן של ג'ון לורד. להקת החתונות הזו הוציאה פחות מעשרה תקליטי אולפן ורבבות אלבומי אוסף ואלבומי הופעות חיות. אף פעם לא יצאתי מכלי בגללם, אבל שמעתי, בהחלט שמעתי אותם. והיו אפילו כמה קטעים שלהם שאהבתי נורא. בחיי.
עכשיו אני קצת פחות שמן ודי קירח. פצעי הבגרות השאירו חותם, דיפ-פרפל פחות. לכן ממש לא חשבתי שאני אמצא את עצמי באחת מההופעות שלהם בארץ. הרעיון ממש הצחיק אותי. אלא שהצחוק שלי לא הרשים אפילו את עצמי ולכן, בצעד חסר תקדים, נסעתי להופעה האחרונה של דיפ-פרפל בצמח. כן, צמח. ובהופעה של דיפ-פרפל קרה לי עוד משהו, שאף פעם לא חשבתי שיקרה לי. כלומר, אפילו לא חלמתי שאני ארצה שדיפ-פרפל יעלו לבמה אחרי תום ההופעה וימשיכו לנגן, וזה בדיוק מה שקרה - רציתי נורא.
העניין היה, שדיפ-פרפל הפסיקו את ההופעה הרבה לפני הזמן. מאוחר יותר הסתבר שאיזה ילד זרק על ריצ'י בלקמור חולצה ובלקמור התעצבן וירד מהבמה, אפילו שיש עדויות גם מאנשים המוכנים להישבע ששום דבר לא נזרק לכיוונו של האגדי הקשיש. בכל מקרה, זה הצליח לדפוק הרבה אנשים ולגרום קריזה מסוימת לחלקם הגדול. לפי הדיווחים המאוחרים היו גם מכות ואמבולנסים. וזה היה מאוד מתסכל. כי ההופעה של דיפ-פרפל היתה הופעה כיפית. הם עשו קטעים ישנים ומרטיטים כמו "האש", "Burn", "ספייס-טראקין", "הייוויי-סטאר" ועוד כאלה (הם ניגנו גם את "הבה נגילה", אבל לא נורא, לא נורא, לא נורא).
מה שהייתי צריך לעשות זה להתעלם מהסולן המעצבן, להתרכז בלורד, גלובר, פייס ובלקמור, ולחזור אחורה. ברגעי הסולואים השונים, כשהעניין התחיל להיגרר לשעמום, הופיעו אפקטים ויזואליים מהממים. המסך שמאחורי הלהקה סיפק חזיונות זרחניים, פסיכדליים כדבעי, של צורות שונות ומתנועעות בצבעי ירוק-אדום; מזרקות אש ועשן החלו לפעול מעל הרמקולים; קרני לייזר השתוללו מעל לקהל ובשלב מסוים אף יצרו שמים ירוקים עם עננים לבנים ששטו בהם. מצב-הרוח הנוסטאלגי תוגבר עוד קודם לכן על-ידי להקת חימום, שביצעה באופן כבד ביותר להיטי עבר שונים, בעיקר של לד-זפלין, ועל-ידי האיש שהיה אחראי למוסיקת הרקע, שהשמיע, בין השאר, גם קטעים מ"בנפיט" העתיק והמופלא של ג'טרו-טול.
בקיצור, הזקנים היו ממש בסדר. ג'ון לורד סיפק אמנם את הגימיק הזוועתי שלו וניגן את "פור אליס" למצהלות הקהל, אבל לפני כן הוא הפיק מהקלידים שלו כזו כמות של רעש, שמחלתי לו. ואז, פתאום, בלקמור הפלצן החליט שהוא פוס וירד מהבמה. ומיד התחילו הזיקוקים (כל זיקוק אחול-מאניוק), ולי היה ברור שאחרי הזיקוקים דיפ-פרפל יעלו לשורה של הדרנים (עוד לא היה "סמוק און דה ווטר") ואולי גם ישברו את הכלים, כמובטח (ספונטאני או לא, העיקר שישברו). אבל אחרי הזיקוקים לא קרה שום דבר, ולא רק שלא קרה שום דבר, אלא שפתאום גם עלו על הבמה כל מיני אנשים שנראו כמו צוללנים והתחילו לפרק את הציוד. וזו היתה יריקה בפרצוף, כי הקהל היה חם ואוהד ונלהב. אבל ככה זה עם אגדות חיות - יש להן קריזות. אז רק דבר אחד יש לי לומר. בלקמור, אתה חולירע. סוף.
04/10/1991