היסטריה קיומית

קודם כל הסאונד: הסאונד היה כל-כך מעולה, עד שכאב לי שהמוסיקה של החברים-של-נטאשה לא מדברת אלי במיוחד, ושדווקא להקות שאני כן אוהב סובלות מסאונד שדופק להם את המוסיקה. ככה זה. חוץ מסאונד היה קצב, הרבה קצב פאנקי כוחני ולחוץ ומעט רוק, שברח לעתים לנתיבי כמעט ג'אז. המתופף של נטאשה, חיים גלעד, הוא קרוב לוודאי אחד המתופפים ההחלטיים ביותר הפועלים כיום בשדה הרוק. כל מכה שלו זיעזעה את הגוף מכפות הרגליים ועד פנים קופסת המוח. על התופים של גלעד התלבש הבאס של קוזו, בסיסט עם קוצים בתחת, לפי מיטב מסורת נגני הפאנקי והג'אז. את מימד כלי-הנשיפה והקולות המלווים נתנו הקלידים של ניר בן־עציון, ואת סאונד הקלידים הפסנתריים יותר נתן הסולן ארקדי דוכין, ששילב מרץ קצבי ועייפות תהומית בצורה מרתקת למדי. סולנה השני של הלהקה, מיכה שטרית, מי שכותב את רוב הטקסטים של נטאשה, נתן חיזוקים לדוכין ולפעמים שר לבדו. הטקסטים היו חזקים, התאימו למשפטים המוסיקאליים הקצרים של האינסטרומנטים ואופיינו בהיסטריה קיומית מטורפת וספונטאנית ללא התחכמויות מעצבנות. הסך-הכל היה קופצני מדי לטעמי, אבל ברור (ואמרו את זה קודם, לפני), שמנטאשה ייצא משהו גדול; זאת, אם הם יצליחו ללמוד מלואי להב, המפיק שלהם, מבלי להישאב לתוכו.

האכזבה הגדולה של הערב היתה הקהל. לא הקהל שהגיע לפרגוד (עשרים, שלושים איש), אלא אלה שלא הגיעו. קהל-היעד, מתברר, הוא פרימדונה בררנית, המעדיפה כנראה להישאר בבית ולישון את שנת היופי שלה, או במקרה הלא פחות גרוע, לשבת באיזה פאב עם להקת קווין באוזניים. אז כדאי לזכור שגם בפרגוד יש בירות, כסאות, תאורה, והעיקר, אפשר ללמוד שם ממקור ראשון את מה שקורה היום ברוקנ'רול המקומי.

24/06/1988

חזרה לדף הבית