ילדות קשה

משינה; חמישי, הנרי קראון

איך קרה, שואל אנוכי את עצמי ומגרד את זיפי זקני הנוקשים והחדים, שכל ילדי האומה הרכים הפכו דווקא את משינה ללהקת טיפוחיהם? איפה קליינשטיין? הוא לא מספיק טוב? תוך תלישת גבותי העבותות, שערה-שערה, מציין אנוכי לעצמי שאמנם יש במשינה הרבה קלילות וחן, הרבה רעננות ומרץ נעורים, אבל גם שבשביל נעורים צריך להיות מינימום בן ארבע-עשרה. אצל משינה, כמו שאפשר להבין, התייצבו המון שטרם זכו לעבור את המחסום הנ"ל.

וכשאתה קורא לעצמך להקה רצינית ועומד על במה מול עשרות ילדים שלא כל כך מבינים מה בדיוק אתה רוצה מהחיים שלהם, אתה חייב להיות מתוסכל (חובבי ילדים יאשימו אותי בגזענות, ובצדק). וכשאני חושב על זה, תוך חיטוט בלתי מחייב בנחיר ימין, אני מגלה שהתסכול של משינה עשה להם דברים נהדרים. כלומר, בתור קהל רוטן, ביקורתי וגונח, אני מתעצבן נורא כשהאנשים שעל הבמה נהנים מעצמם ומההופעה, משמינים מנחת ומנסים, בשלבי ההכרעה, לתת את כל מה שאפשר. טרחנות אמיתית. משינה פשוט לא עשו עניין. הם התרגלו לילדים מזמן, הם ידעו שיש גם כמה מבוגרים בסביבה, והאמת היא, שממש לא היה להם אכפת שיש כמה מבוגרים בסביבה. כי משינה הם מקצוענים, ולתסכול תסמונת הילדים אסור בשום פנים ואופן לפגום באיכות העבודה שלהם. והעבודה שלהם זו משינה, שזה יותר טוב מהרבה עבודות אחרות שאני מכיר. אז התסכול חיזק את הציניות המשינאית, אבל לא פגע בטיב. וכבר הספקתי לשכוח כמה משינה טובים בהופעה (זכרונות בני חמש צפים ועולים, דוחפים את אצבעי מעלה, לכיוון האוזן).

משינה, נכון לעכשיו, מתים על הסיקסטיז. הקלידים של אבנר חודורוב מתפקדים כאורגאן האמונד, גופו של יובל בנאי מתעוות בריקודים וודסטוקיים סהרוריים, הרעמה של איגי דיין מתנפנפת מעל התופים ושלומי ברכה פורט את "עשן על המים" (בנאי לא יודע את המלים) ומצמיד לכל הקטעים צלילות גיטארה פראיות וופשוטות, וגם המון פאזים ("שלג צח" הוא פאנק נהדר, אגב). חוץ מזה יש הרמוניות ווקאליות בסגנון הנאיבי ההוא וגם שיר שלם בערבית, על כל הסלסולים הדרושים, שיוצא באופן ספונטאני מפיו של דיין, ומסתיים בהתפרעות רועמת על התופים. משינה ריתקו אותי, הצחיקו אותי ועשו לי טוב, אפילו שלפעמים הם מפוכחים עד כאב שיניים. כשיצאתי הרגשתי בריא יותר וניפחתי את החזה. לפעמים כל-כך טוב להיות בן שמונה.

06/07/1990

חזרה לדף הבית