יש מחתרת

כשמצליחים לחדור את מסך הסאונד הדביק שיוצרות להקות הגל-החדש המקומיות, מגיעים אל מוסיקת המחתרת של להקת מע"צ. שלושה בחורים מצוינים ובחורה מצוינת אחת עושים בעליית-גג תל-אביבית מוסיקת מחתרת מן הסוג המחאתי, האיכותי והמורכב, כזה שמושך, למרבה הצער, רק קהל מצומצם. ביום חמישי תרד המחתרת למרתף של פרגוד

בקצה מדרגות פתלתולות, אינסופיות, בבניין ישן ברחוב נחלת-בנימין, תל־אביב, ממוקם בסיסה של להקת מע"צ. שם למעלה יש דירה גדולה עם יציאה אל מרפסת-גג ענקית ובה חדר קטן, שעבר הסבה לסטודיו, שם מנגנת מע"צ את המוסיקה שלה. לעידו, מתופף, שפרש מן הלהקה, לא מפריע שמע"צ ממשיכים להשתתף איתו באולפן שהוא בנה. העזיבה שלו נבעה מבעיות פרשנות. מע"צ לא פירשו אותו נכון, והוא לא פירש אותם. הפרידה לא לוותה כיסוחים. כאמור, מע"צ מנגנים אצלו בבית. אין בעיות.

מע"צ פועלת כבר ארבע שנים כפירמידה בלי ראש. החברות ההדוקה בין אילנה צברי, הזמרת והבסיסטית (32), זיו לואיס הקלידן (30), חזי דודיאן והגיטריסט (27) וליאור סער, הבסיסט והאחראי על אגף הקצב של הלהקה (24), לא מותירה מקום למנהיגים. אילנה טוענת, שהדבק המאחד את האינסטרומנטים נוצר מן הפרגון מראש של האחד לשני. בזכות הדבק הזה יוצרים אנשי מע"צ תבניות מוסיקאליות שונות ונפלאות מן המוכר במקומותינו. זהו קומפלקס של רוק חושני עם אקורדים וסלסולים מזרחיים, סינתיסייזרים אירופיים קרירים, מתוגברים במכונת תופים תעשייתית, כלי-הקשה פראיים, קצב הדוקר ומלטף לסירוגין וים של אפקטים מעוררי אסוציאציות מן הסוג הדחוס. הכל יחד מריח שלמות ובשלות שאותן קשה לאתר בשוק הגל-החדש העכשווי.

ימיה הראשונים של מע"צ היו ימיה הראשונים של מלחמת לבנון. אילנה, זיו ועידו הקימו אז הרכב בשם הוועד־למען־בריאות־הציבור, שהטיף בשער נגד המלחמה המיותרת. על הייחוד בסגנון המוסיקאלי, שבלט כבר אז, הולבשו תמלילים אנטי-מלחמתיים חריפים, ובאופן טבעי הוזמנה הלהקה להופיע בפסטיבל השלום של יש-גבול שנערך באכזיב (1983). זיו לואיס, שישב באותם ימים בכלא צבאי כסרבן גיוס, השתחרר מן הכלא בזמן לפסטיבל. זיו עלה לארץ מאנגליה לפני כעשר שנים. את הרגל שתיית התה בחלב (2 סוכר) רכשו חברי הלהקה ממנו. במיבטא בריטי כבד הוא מספר על המיזוג בין ההשפעות הנברוטיות המקומיות, צלילי המזרח ואווירת המלנכוליה הרגועה, המופיעה בלחני הקלידים שלו. "באנגליה ניגנתי עם להקה קטנה שנקראה זרועו־הימנית־של־נלסון. שם הקשבתי בעיקר ללהקות כמו סטילי־ספאן ופיירפורט־קונבנשן ופגשתי את אילנה. היא עם הרקע התימני שלה שמעה זמרים ומוסיקה תימנית, והתברר לנו, שהדברים שהבאתי איתי והדברים שלה לא מנוגדים אחד לשני, בסך-הכל זה בא מאותו מקום" ב"המקום" מתכוון לואיס לנשמה.

לואיס תורם למע"צ מלודיות קלידים נפלאות, חזי דודיאן מוסיף להן כניסות גיטארה חשמליות וצורמות על-יד המוסיקה וקטעי סולו דקיקים ומהירים, בעוד שני הבאסים, זה של אילנה וזה של ליאור סער, מנהלים ביניהם דו-שיח עמוק. דודיאן חש את הגיטארה מגיל 7, שונא לספור תיבות ומעדיף לאלתר. לעומתו, ליאור סער האחראי על התופים הממוחשבים, חייב לספור ולרשום סקיצות מחשבים, המתעכדנות ללא הרף. לתכנת את המקצבים של מע"צ זו עבודה קשה בשל שינויי סאונד בלתי פוסקים, עליות וירידות ווליום ושינויי קצב טראומאטיים. סאונד מקרי אין אצל מע"צ. כדי להביא קטע לגיבושו הסופי הם מסוגלים לטרוח על אותו הקטע גם שנתיים. עם דרישות כאלו מעצמם ועם סוג המוסיקה המפתיע שלהם, אין פלא ששום מפיק לא מתדפק על הדלת בנחלת-בנימין.

מע"צ מודעים לעובדה, שלחומר שלהם יש שוק מצומצם מכדי לאפשר פריצה. הם גם מודעים לצלצול האפור מדי של שמם (מישהו כבר חשב שמדובר בלהקת דבקה של העירייה), שני גורמים מרתיעים בשוק המקומי, הניזון מנוצצים שונים. אבל הם לא מחפשים תדמית וגם לא רודפים אחרי אנשים. "אנשים שגילו עניין במוסיקה שלנו ושבאו לפגוש אותנו", אומר דודיאן, "הופתעו כשקיבלנו אותם במכנסיים קצרים ולא עם חליפות שחורות ובמשקפי-שמש כהים". צברי: "הניו־וייבניקים בארץ הם בעניין של ליקוויד ולהיות אין, כולם מכירים את כולם ויש המון כאסח ביניהם. לנו אנשים אומרים בפליאה: 'אתם נראים מין אנשים טובים כאלה', לא מאמינים שאין לנו קשרים. רק מעגל חברים־מאזינים־עוזרים, המתרחב לאט מאוד".

בהעדר תהודה ציבורית, מורכב לוח ההופעות של המחלקה לעבודות ציבוריות בעיקר מחורים. במישבצות המלאות (המועטות) מופיעים האולמות היותר קטנים בארץ. השבוע, ביום חמישי, מופיע שם פרגוד המקומי. בהעדר הופעות, תקליטים, יחסי-ציבור, מצויה הפרנסה בצמצום והיא מצויה במקורות אחרים. זיו לואיס מייצג סופרים זרים בסוכנויות ספרים ואצל מו"לים מקומיים, אילנה צברי מועסקת כגרפיקאית בעיתון "כאן דרום", חזי דודיאן כותב בימים אלה מוסיקה להצגה "עשר אצבעות", שתועלה על-ידי תיאטרון החירשים של חמד שולברג, וליאור סער עוסק במחשבים. כולם מתגוררים בדירות שכורות במרכז-דרום תל-אביב בשכונות שבזי, שוק הכרמל, ומתרחקים מן הפוזה הנפוחה של הגל-החדש בתל־אביב. בפגישה איתי הם מספרים על הבסיסט של להקת מוסקבה, שמיהר להסתפר ושהתחיל להתלבש יפה מהרגע שהלהקה מצאה לה מפיק. להם, הם מדגישים, זה לא יקרה.

ובאמת, במפת הרוק בארץ אין למע"צ מקום. המוסיקה שלהם לא משתבצת בשום דבר שקיים כאן, ומבחינת טעם הקהל הם דחוקים בשולי השוליים. הטקסטים הקשים והמוסיקה המורכבת שלהם עושים אותם לתופעה בלתי מובנת. את הלחצים הנוצרים במצב שכזה פורקת הלהקה בהמון שיחות. "אם אין דיבורים, אין מוסיקה", אומר דודיאן, "ומע"צ היא הלהקה הכי מדברת שאני מכיר. אנחנו לא נכנסים למירוץ המרפקים של יחסי-הציבור, והכי חשוב לנו להיות מסוגלים לשתות תה ביחד, להרגיש חברים טובים ולעשות מוסיקה כמו שאנחנו חושבים שצריך לעשות וכמו שאנחנו אוהבים".

21/11/1986

חזרה לדף הבית