שימורים מקולקלים

הפה-והטלפיים; פרגוד, 3.7

הנוסע שישב מאחורי, במונית שלקחה אותי לפרגוד, שאל את הנהג אם מדובר ב"מקום של היפים". הנהג השיב בחיוב. דקות מספר אחר-כך הסתבר לי, לזוועתי הרבה, כי הוא צדק. הפה-והטלפיים הגיעו לפרגוד מתל-אביב והביאו עימם נערות מתולתלות עם כובעים גדולים ובחורים הוזים בג'ינסים קרועים. לרגע היה נדמה כי שנות השישים ההן קמו לתחייה, ורק הסולן/ גיטריסט, שנראה אף הוא כאילו נשלף מהפגנת מחאה בקאמפוס אמריקאי ושומר שני עשורים בפורמלין, הציל את המצב בזכות היותו חירש לחלוטין.

חבריו, בסיסט סולידי ומתופף צעיר ומלא אנרגיה, ניסו לעקוב אחרי הביצועים הכמעט סוריאליסטיים (מעומס זיופים) שלו, ובקטעים היותר כבדים דווקא הצליחו לא רע. הבעיה היתה, שהקטעים היותר כבדים הופיעו בצמצום ורק בתחילת ההופעה. ההמשך התרכז בבלוזים ארוכים, אטיים ומנומנמים משעמום, שגרמו לנערות המתולתלות לקום ולנוע בתנועות סהרוריות מול הבחורים ההוזים (ההם עם הג'ינסים). כשהבחין הסולן/ גיטריסט כי אף אחד לא מוחה, ניצל את ההזדמנות ושילח כל רסן מעל חוסר דמיונו המעוות. לא הצלחתי להחליט אם אני חולם, כששמעתי אותו שר את "היי ג'ו" של הנדריקס תוך סטיות צורמניות איומות, וכשהגיע "ילדים של החיים" של שלום, השאלה כבר לא העסיקה אותי יותר. ברחתי משם לא לפני שהסתבר לי כי הסולן/גיטריסט הוא בעצם אחיו הצעיר של גרי אקשטיין. עכשיו הכל ברור יותר.

07/07/1989

חזרה לדף הבית