אפשר לפתוח את התריסים

פיטר האמיל, "בעיר זרה", הליקון

משמיעות ראשונות לא נראה לי ש"בעיר זרה", האלבום החדש של פיטר האמיל, יסתובב הרבה על הפטיפון שלי. לא שהאמיל הפך למפלץ שוחר-ממון ורודף-דיסקו, כרבים מהקולגות המדשדשים סביב שנות הארבעים שלהם, אבל הוא איבד הרבה מן הכוח העצום שהיה טמון בו בתחילת ובאמצע הדרך - תוצאה של הסתגרות, התבגרות, או פשוט חוסר שראה.

הסגנון האינטימי של האמיל השתנה. הקו המוסיקאלי נשאר מבחינות רבות כשהיה, אבל בלי הרוע האגרסיבי-מתוסכל-מעוקר, ובמקרים רבים סתמי ומשעמם. האמיל כבר לא מייסר ומלקה את עצמו. הטקסטים שלו שגרמו לי פעם להגיף את התריסים ולהכריז חרם על העולם, גורמים לי עכשיו לפיהוק מסוים. זה לא שיש לי דעה מוצהרת נגד אופטימיות ולא שהאמיל הפך לאופטימי. הוא ממשיך לבחון בציניות פסימית את הפולטיקאים, הברוקרים, הביורוקראטיה, ההיסטוריה האנושית. אבל בעצמו האמיל לא מחטט יותר. אולי כי הוא כבר חיטט יותר מדי ואולי החליט לקראת שנות התשעים, שבאמת אכפת לו מלובשי-העניבות שהולכים לבורסה.

בכל מקרה, "בעיר זרה" אינו נטול קטעים חזקים. יש כאן בלאדה יפהפייה, שבה פורט האמיל על פסנתר, תוהה על תפקידו של האדם ביקום וטוען שכל העולם במה, בללי לשכוח להזכיר את שייקספיר (מה קרה לו, לעזאזל?). אבל המלודיה מחפה על הטקסט, ולשבחו של האמיל, שניגן בכל הכלים (כולל קלרינט סוחט דמעות), יש לציין שכאן הוא באמת הצליח לעשות משהו שיכול להיכנס בשקט לקלאסה הישנה. האמיל, הידוע בחיבתו לכלי-נשיפה, דחס אותם לאלבום הזה בהמוניהם, ולפעמים הם מפיחים בו נופך פאנקי מקומם כמו בקטע הקופצני "אוטו" ("בו נחזור אל תוך המנוע / נתכוון על המנוע"). "הצבע בראנד-אקס", הקטע הפוליטי באלבום, מזכיר, בדומה לבלאדה, את האמיל הישן. קולות-הרקע, המוקלטים בקול דק יותר, מתלבשים על השירה, ויוצרים יחד עם הקצב האטי והסינקוי, את האווירה המנותקת המיוחדת להאמיל.

בסך-הכל, כאמור, מאכזב; מה גם שבאחד הקטעים ("הספר הזה") מזכיר קולו של האמיל את זה של כריס דה-בורג, לא עלינו. עדיף לחזור מספר שנים אחורה ולהיזכר מה זה פיטר האמיל באמת.

06/01/1989

חזרה לדף הבית