שבט הזולה

בעקבות דו"ח סודי של משרד העבודה, יצאו כתבי "כל העיר" לאתר את אוכלוסיית הנערים חסרי-הבית בעיר. הם גילו את חברי להקת סרטן-השד, המנגנים פאנק, חוטפים מכות, ישנים ברחוב, עובדים על עיתונאים וחושבים שהם מתבגרים. חלומם: לתת צ'אפחות לפוליטיקאי

כשנחשף בשבוע שעבר בעיתון "חדשות" הדו"ח הסודי של משרד העבודה, שעל פיו יש בעיר עשרות ילדים חסרי-דיור, לא הבינו ארבעת חברי להקת סרטן-השד מה הרעש. חברי הלהקה, בעצמם קטינים שלא תמיד ישנים בבית, מכירים כמעט את כל ההומלסים המקומיים, והם נחשבים בעיני עצמם לא פחות מאשר בעיני חסרי-הדיור לגיבורי תת-התרבות המתפתחת אי-שם בין חדרי מדרגות, מבנים נטושים ומקלטים (ר' מסגרת).

אשר סויסה (גיטריסט), זיו עדיקא (בסיסט), יוני אלוש (מתופף) ושי הלוי (סולן), חברי להקת סרטן-השד, זכו לסטאטוס המכובד הזה למרות שהם דווקא הומלסים מתוך בחירה ורק לפעמים. למעשה הם ילדים מבית טוב עם אבא ואמא שעובדים במקצועות מכובדים, בלי יותר מדי אחים, והם אפילו רצויים במידה מסוימת בבית. אם הם ישנים בחוץ, זה רק כחלק מסגנון חיים. יש להם בשביל מה לקום בצהריים, כשהם יוצאים לחזרות ומאוחר יותר להופעות. דרך נהדרת להעביר את הזמן וגם להגיד משהו על החיים.

בזמן האחרון הם מתחילים לצבור ותק ולתפוס תאוצה. הם הופיעו בפרגוד, בדפארדיה ובמועדון בבל התל-אביבי. השבוע הם צילמו קליפ ראשון, ועכשיו הם במשא ומתן על הופעה ברוקסן והופעת חימום לאקספלויטד. הם עושים פאנק בסיסי ובועט עם טקסטים בוטים והרבה השתוללויות. יש להם כבר גרופיז צעירים מהם, שבאים להופעות שלהם ומנסים להשתרבב לקליקת העור והספייקס של כיכר ציון וכיכר החתולות.

לאיש מהם אין רקע מוסיקאלי, ורעיון הלהקה כולו היה בעצם תאונה. אבל היום ההומלסים הצעירים בעיר רואים בהם את האור המוסיקאלי שבקצה הזולה (הסבר בהמשך). שיחה עם חברי סרטן-השד זה קצת כמו לתקשר עם מופע סטנד-אפ קומדי קבוצתי. הם אוהבים לדבר על עצמם והם אוהבים לדבר יחד, וכל אחד תוקע משפט שנכנס למשפט של השני, וכל אחד משתדל להיות יותר קיצוני, מדהים וגס מקודמו.

זיו: אני ויוני התחלנו להסתובב בעיר, ונהיינו חברים. היינו מציירים גרפיטי. זה היה לפני ארבע שנים. פתאום בא צביקה (לשעבר איש יחסי-הציבור של הלהקה), ראה שני ילדים פנקיסטים קטנים, הזמין אותנו לבית שלו ונתן לנו לשמוע תקליטים. בהתחלה היינו שומעים כל מיני אוספי-פאנק כמו "פאנק אנד דיסאורדרלי". אחר-כך גרנו כמה זמן אצל צביקה. איזה יום אחד שישבנו והשתעממנו כרגיל, אז אני אמרתי: בואו נעשה להקה. הם אמרו בסדר. פתאום בא יוני ואמר שהוא רוצה להיות מתופף. היה איתנו איזה אחד, יוסי. יוני מצא חלקים של מערכת תופים, קנה חלק וזה, עשה קומבינה, הרכיב. יוסי הזה לא היה רציני. עשה בעיות. הוא היה חבר טוב של אשר. באותו זמן אשר היה מסתובב עם יוסי, ויוסי לימד אותו קצת לנגן.

אשר: דרך אגב, אף אחד לא יודע אצלנו לנגן.

זיו: יום אחד יוסי קיבל קריזה ואמר: אני יותר לא מנגן ולא בא יותר. אז אשר בא במקומו. כשאשר הגיע ללהקה, הוא מאוד שנא אותנו. הוא בא לנגן איתנו רק לפעם אחת.

אשר: אבל בגלל שאני אדם מאוד מוכשר ואני מנגן מצוין ואני קידמתי את הלהקה, אז נשארתי.

שי: אשר נהיה פתאום שחצן, והוא חושב שהוא יפה, למרות שהוא דומה לנסיך מהמאה ה-16. הוא נראה כמו נסיך, הנסיכים האלה מ"הנסיכה הקסומה" וכאלה, נקניקים שלא יודעים להחזיק חרב.

זיו: אז יום אחד אני רואה את שי שוכב בגן-העצמאות, ואז לא היינו חברים טובים, אפילו לא ידעתי איך קוראים לו. אז אמרתי לו: בוא תשיר. הוא לא כל-כך רצה, אבל אמרתי לו שיהיה סבבה, וזהו, התחלנו לעבוד. וזה קיצור תולדותינו.

ההופעה הראשונה של הסרטנים הייתה בג'ם-סשן בפרגוד. הרפרטואר המגוון שלהם כלל בדיוק שיר וחצי, וכדי להתגבר על פחד-הקהל, הם חיסלו לפני ההופעה בקבוק רום. "עלינו לעשות ג'ם", משחזר זיו, "ופתאום אני רואה שבאים מלא חברים שלנו, פנקיסטים, ואני רואה אותם זורקים מאפרות. אשר הכניס את הגיטרה בקיר, וכולם למטה עושים פוגו והולכים מכות. זה היה הכי סתם בעולם, כמו שצריך".

יוני: יום אחד בא אלינו איזה אחד ושאל אותנו אם אנחנו רוצים לבוא למועדון של העירייה. לא האמנו לו. חשבנו שהוא מהמשטרה וזה. אז נתנו לנו מקום במקלט, ושם אנחנו עושים חזרות. זה המקום שלנו.

זיו: יש לנו מלא חברים ערסים. לפעמים יש התנגשויות אלימות, כמו שהיה ביום שישי האחרון, אבל אנחנו לא שותקים יותר. נכנסים ישר באנשים.

מה היה ביום שישי האחרון?

אשר: ישבנו בחתולות. זיו ישב עם איזה כמה בנות. הוא מיז'מז' אותן. מפה לשם בא איזה אחד גורילה קטן כזה, ונכנס בי. אני הייתי עם שני חברים מה זה קרימינאלים, והלכנו מה זה מכות.

זיו: באנו פעם לכמה בנות מבאר-שבע. אמרנו: בואו נזיין אתכן, יא שרמוטות. פתאום באו איזה עשרה קליברים כאלה, הכניסו אותי לאיזה פינה, ואז אני שומע תקתוק כזה של סכינים. כבר התחלתי לרחם על עצמי.

אשר: רצתי לשם. פתאום אני רואה את זיו מלא דם. חתכו אותו בלחי.

זיו: איזה באסה. לפני זה היו חמש דקות רק של פיצוצים. אני עולה לכיכר מלא דם, ושי יושב שם אדיש, אומר לי: שמעתי חתכו אותך.

עד שנכנסו לשגרת חיי הלהקה, ניהלו הסרטנים אורח חיים פנקיסטי אדוק. "הולכים לישון בארבע בבוקר, שבשעון שלנו זה שבע אחורה. יש לנו שעון מיוחד, שהעיקרון זה שלא רואים אור יום. קמים בחמש, שש בערב, רואים טלוויזיה".

שי: החיים קשים מנשוא. מזל שאנחנו לא צריכים לנשוא אותם. אנחנו משאירים לפראיירים שינשאו אותם, ואנחנו חיים בצד. פרזיטים.

אשר: אני נחשב לבנאדם הכי פרזיט ביקום. כל היום אני ישן, מכין תרמוס של תה, רואה טלוויזיה ומנגן בגיטרה. זהו. לא עושה כלום.

ומנין בא הכסף? מההורים?

אשר: לפעמים כן, לפעמים לא, לפעמים יש, לפעמים אין.

אף אחד כאן לא עובד?

שי: שאני אלכלך את הידיים שלי? בחיים שלי לא עבדתי ובחיים שלי אני לא אעבוד. הדבר הזה מסריח.

זיו: אני את הבאס שלי קניתי אחרי שעבדתי בטלעד.

ראיתם את הכתבה ב"חדשות" על הקטינים ההומלסים?

אשר: לפני שבועיים היינו באמצע חזרה. פתאום נכנס איזה אחד שנראה חשוב, ושאל מי זה יוני אלוש. כולם אמרו לו: הוא. איזה קטע עשינו לו על הילד המסכן שמסתובב מגיל עשר ברחובות, וההוא, שאחר-כך התברר שהוא עיתונאי, קנה לנו שתייה וצ'יפס. עבדנו עליו כדי שייתן צ'יפס.

זיו: אחר-כך כולם אמרו שהם יוני אלוש, ואז עשינו כאילו אין יוני אלוש, כי פחדנו שהוא מהמשטרה.

באמת היית מחוץ לבית מגיל עשר עד ארבע-עשרה?

יוני: בערך. כאילו שיקרתי פה ושם, כי כן ראיתי את הבית, אבל לא הרבה.

אז יש או אין ילדים הומלסים?

זיו: יש.

אשר: אין.

זיו: בקיץ יש במיוחד. יש כאן כל מיני זולות. אנחנו ישנים פה ליד. יש כאן זולה אכזרית, הזולה של הצופים.

יוני: אני, כל החופש הגדול לא הייתי בבית אפילו יום אחד.

שי: זולה טובה זה בית נטוש, מקום שאפשר להיות בו בסבבה. לשתות, לשחק סנוקר, יו-יו, דוקים, דמקה.

אשר: אני לא אוהב זולות, אני אוהב סתם להיזרק במקומות שונים. אני אוהב לישון בסכר של הסטף. מקומות שקטים ויפים כאלה.

איפה יש זולות?

אשר: אתם רואים את המבנה של הצופים? בבוקר זה גן-ילדים, בצהריים זה הצופים, ובלילה זה היה שלנו. אנחנו לא הומלסים. אנחנו מסתובבים כל היום, ובלילה ישנים בבית. בקיץ לא, אבל בחורף בטח שכן.

מה ההורים אומרים?

אשר: להורים שלי נשבר הזין ממני. כבר לא איכפת להם מכלום. אני בא לאמא שלי: אמא, יש לך כסף לוודקה? ומה היא כבר יכולה לעשות. האמת היא שאני לא מבין מה עשו מאיתנו. אנחנו דמויות בולטות, אבל כולה אנשים רגילים.

בחזרה שלהם השבוע במקלט של העירייה בגן-העצמאות נשמעו חוץ ממפולות דיסטורשן ורעמי תופים גם צלילים רגועים ושקולים יותר. זה לא טוב, אבל זה אומר שהם מחפשים כל הזמן כיוונים מוסיקאליים נוספים. מן הצד השני, הם לא ממש מעודכנים בלהקות פאנק חדשות, ונוטים להתרפק על החומרים הנוסטאלגיים יותר.

מה אתם אומרים לקראת האקספלויטד?

זיו: אנחנו אמורים לחמם אותם. אף אחד מאיתנו לא ממש מעריץ את האקספלויטד. אבל אוהבים אותם.

מה אתם אוהבים?

אשר: אני הולך על אינדי לא מוכר, לקחת משם רעיונות נחמדים. הרי באיזה שלב אתה צריך לגוון קצת את המוסיקה שלך.

זיו: אני אוהב מאוד ג'י.בי.אייץ'.

שי: פיטר-אנד-דה-טסט-טיוב-בייבס, קאוס-יו.קיי, אדיקטס, אנטי-נוור-ליג, וייס סקוור, יו.קיי-דיקיי.

מה עם ג'לו ביאפרה?

זיו: ג'לו ביאפרה אנחנו שונאים. אני אישית שונא דד-קנדיס. להקה מסריחה. זה מחזמר, הג'לו ביאפרה הזה. פעם הראו אותו בטלוויזיה. אני מסתכל, רואה איזה זקן קופץ על הקהל ונתפס לו הגב. אבל יו.קיי-סאבס זו הלהקה הכי מסריחה. הסולן שלהם, שהוא בערך בן שישים, עולה לבמה עם צוות של שח"ל. אני אוהב את זקני-צפת. להקה מגניבה. גם לקאספר יש כמה שירים גדולים. כולנו אוהבים את נושאי-המגבעת.

אשר: אני בזמן האחרון אוהב את "זיגי סטארדאסט" של בואי. יש הרבה מה ללמוד ממנו. למה אתם לא שואלים אותנו על השם שלנו?

למה בחרתם שם כל-כך דוחה?

אשר: יותר טוב שהיינו קוראים לעצמנו נערי-היטלר-הקטנים-והמסריחים או הגרביים-של-צביקה?

בפאנק מזדקנים מהר. אם אתה בן 18, אתה נחשב אחד מזקני השבט, וצריך להתחיל לחשוב על זולה טובה לבית-אבות. הסרטנים כבר עכשיו מסתכלים על עצמם כמי שעשו היסטוריה.

זיו: פעם היינו מסתובבים, ישנים בחוץ ובזולות. אז היינו פנקיסטים. כולם גרו במקום אחד עם תספורות ועגילים. היום אנחנו פנקיסטים בנפש, אבל לא במראה. אז זה היה הרבה דאווין בלי אידיאולוגיה.

אשר: התבגרנו קצת.

זיו: אנחנו רוצים מה זה להשקיע בלהקה. אני יודע שאני חייב להשקיע לפחות שעה ביום לבאס. לפני חזרות אני הולך לישון מוקדם וחי בצורה קצת יותר רגועה, כדי לא לתקוע ברזים.

אז אתם דווקא רוצים להיות נורמאלים?

אשר: כן, בטח. הפאנק הוא דרך חיים. פעם הבענו את זה בצורה חיצונית, אבל היום זה הכל בראש שלנו.

זיו: פעם היינו הולכים בעיר ומשתוללים, מפילים פחים ושוברים חלונות. היום אנחנו חושבים פעמיים.

אשר: אנחנו כולנו כבשות שחורות של המשפחות שלנו. אני, יש לי אחים מלומדים, אנשים טובים כאלה, ואני כלומניק. מנגן בגיטרה ונוסע על אופנוע.

יוני: אבא שלי חושב שבגלגול שעבר עבדתי קשה, אז בגלל זה עכשיו אני נח.

אשר: אנחנו סתם אנשים רגילים שעושים מוסיקה, ויש לנו את המחאה שלנו במוסיקה שלנו.

אתם לומדים?

זיו: שלושתנו לומדים בליפתא, אבל אשר לא.

ממש כל בוקר בבית-הספר?

זיו: כל בוקר.

יוני: משעה תשע עד עשר. אני משתדל.

שי: היום הוא השתדל לשווא.

איזו מחאה יש בשירים שלכם?

אשר: אנחנו לא מייקל ג'קסון, "היל דה וורלד, מייק אה בטר פלייס, פור יו אנד פור מי אנד דה אנטייר יומן רייס". באוריגינאל השמות של השירים שלנו כבר מראים את הקטע. "ילד רחוב", למשל, זה היה השיר הראשון: "פנים של שטן, ילד מושתן, ילד רחוב, ילד של פאנק, שונא לעבוד, שונא ללמוד".

גם הבקיאות כביכול שמראים הסרטנים בכל מה שקשור לסמים קשורה בעיקר לפוזה הכרחית. דבק-מגע, שהפך לאחד הסמלים של תרבות הפאנק, והשימוש בו מאפיין גם המוני ילדים חסרי-בית בברזיל (שהמשטרה מחסלת אותם), הוא אחד מהנושאים שבהם עוסקים הטקסטים של סרטן-השד:
"ילדים אבודים בצלה של שקית/ מחפשים משמעות, מחפשים תכלית/ דרך חומר צהוב בשקית שקופה/ דבק, דבק, דבק-מגע// מנסים לשנות ת'חברה הדפוקה/ ששונאת אהבה, רק קנאה ושנאה/ בהרס עצמי של חברה דפוקה/ דבק, דבק, דבק-מגע// ילדים מסכנים שנפלו לשקית/ ולא הצליחו למצוא ת'תכלית/רק הרסו את המוח דרך שקית/ דבק, דבק, דבק-מגע"

אשר: ואחר-כך יש את "מדינה דפוקה", שזה מחאה על הממשלה ומה שהיא עושה.

מה דפוק במדינה?

אשר: הצבא, המשטרה. הכול שחיתויות.

זיו: חכו, כשתלכו מפה, ישר תקפוץ עלינו משטרה. לפני כמה ימים יצאנו מחזרה. קפצו עלינו איזה שניים ועשו עלינו חיפוש. ידיים על הקיר, לא לזוז.

אתם ילדים מוכים?

שי: לא, אבל יש לנו ידידה שכן, אז כתבנו עליה שיר. כל השירים באים ממצבי-רוח. לפעמים אני שוכח את המילים באמצע הופעה, אז אני שר מה שבא לי לראש באותו רגע. יש לנו גם שיר שקוראים לו "קר לה בראש", וזה בהשראת "התפוז המכני". ראינו את "התפוז המכני" עשר פעמים לפחות. זה ההמנון שלנו. גם צילמנו קליפ שאולי יהיה בערוץ-2.

איזה קליפ?

אשר: סטודנט אחד ממכללת הדסה החליט לעשות לנו קליפ. הוא רצה שננגן את "קר לה בראש", שזה אחד השירים היותר שקטים שלנו. הלכנו לשערי-צדק הישן. היינו שם באיזה חדר מכוסח משהו בנזונה. אנחנו נכנסים לחדר אחר, רואים נרקומן שוכב ואיזה פריק יושב צוחק. אז הצטלמנו. שי עומד בפינה, יוני על התופים מקדימה, אני כזה מאחורה, וזיו בכלל על חלון למעלה.

זיו: זה הקטע. גם אם אני אהיה הכי מפורסם בעולם, אני לא אפסיק להסתובב בעיר, אני בטוח בזה.

שי: מה שחשוב זה שאנחנו מגובשים, חברים הכי טובים בעולם. אנחנו בגיל ההתבגרות, אז אם למישהו יש בעיות, מתחשבים בו: אם מישהו צריך כסף, עוזרים לו, שומרים אחד על השני שלא יבריזו בהופעות.

זיו: בהופעה האחרונה שלנו השתכרתי לגמרי. עליתי על הבמה וראיתי דרקונים. ניגנתי ונפלתי. הורדתי את המכנסיים, נתתי את התחתונים שלי לחבר שלנו במתנה. אחת אמרה שיש לי תחת עם שערות.

אתם בקשר עם הפנקיסטים התל-אביבים?

אשר: יש מלא פנקיסטים שמכירים אותנו בתל-אביב. לפעמים הם באים לבקר אותנו ביום שישי, לפעמים אנחנו יורדים לבקר אותם.

זיו: יש שמה טונות של פנקיסטים. רק בגן-התקווה יש איזה שלוש מאות שיושבים שם.

שי: כולם מוהיקנים וזה. כולם משוגעים, רבים מכות, דוקרים אנשים, שורפים מכוניות.

אתם מצפים שהפאנק יחזור?

זיו: למה לא. זה אולי לא יהיה כמו ב-84', אבל זה תמיד יהיה.

אשר: אנחנו עד החורף הזה היינו מסתובבים גם בקיץ וגם בחורף בחוץ, אבל העניין זה שגדלנו. יש אנשים חדשים בכיכר, כבר לא רק אנחנו. אני רואה עכשיו כל מיני ילדים שבאים להופעות שלנו עם שיער סגול צבוע בספריי חד-פעמי. אחד בא לכיכר, אנחנו רואים אותו מסתרק בלי שאף אחד רואה, מתלבש יפה בפינה. מנסים להיות אין קצת. יש בארץ אולי מאה ילדים שלא גרים בבית, ומתוכם תשעים שיש להם בית ולא רוצים לחזור אליו. אני מכיר את כולם. מסתובבים ברחוב: אין לי בית, אין לי בית, אני מריץ קוק. לכולם יש בית, וכל אחד ניסה פעם אחת קוק בטעות וזה. גם אלה שכתבו עליהם. לאריסה גרה בקיראון עכשיו, יש לי את הטלפון שלה.

אז למה לא הולכים הביתה? יוני, למשל?

הוא נהנה מזה. תעזבי אותו פה חמש דקות, תראי אותו נרדם כאן על הרצפה. לא איכפת לו קור, לא איכפת לו כלום.

אתם רואים את עצמכם יוצאים מהקטע הזה?

זיו: לא. אולי אני אוריד את העגיל מהאף. אבל אתה מכיר את מוריס? אז נראה לי שאני אהיה כמוהו. הוא האליל שלנו.

ואם הילד שלך יום אחד ילך לישון בזולה?

זיו: נראה לי שאני אדאג, לא?

אשר: אני אדאג שהילד שלי יהיה בדיוק כמו שצריך להיות.

איך צריך להיות?

אשר: הוא יעשה מה שהוא רוצה, אבל הוא יעשה את זה לפי החינוך שאני אלמד אותו. אני לא אתן לו חינוך סגור, חינוך פתוח ביותר, כמו שנתנו לי.

שי: אני לילד שלי אתן חינוך עד גיל 12. אחרי זה, שיעשה מה שהוא רוצה, מצדי שילך עירום ברחוב.

יהיה דיון בכנסת על הילדים שאין להם בית.

אשר: בעוד חצי שנה אני בגיל 18. כאילו מישהו יתייחס אלי אם ההורים שלי יזרקו אותי! נראה לי שההורים יחכו לגיל 18 וזהו. אם יזמינו אותנו לכנסת, אני מוכן להיכנס להפוך את כל הכנסת. אם אני נכנס לכנסת, אני מניאק אם אני רואה טלוויזיות ואני לא הופך ומביא צ'אפחות שם לכולם, בשביל הכיף. לבוא לפוליטיקאי ולהביא לו צ'אפחה על הראש, זה מגניב.

אם הממשלה תסדר לכם פתרון דיור, אתם לא תלכו?

 לא, יש לנו בית.

נכתב יחד עם נורית וורגפט
שותף בהכנת הכתבה: ירון טן-ברינק

26/02/1993

חזרה לדף הבית