באזור התעשייה

פרנקי-הולך-להוליווד, "ליברפול"
"FRANKIE GOES TO HOLLYWOOD "LIVERPOOL
הד־ארצי

יותר מכל מנסים פרנקי-הולך-להוליווד לעשות ב"ליברפול", אלבום קונספציה, משהו כמו "אבי רוד" של הביטלס, בני עירם המוכשרים מעט יותר. פרנקי מניחים את ליברפול התעשייתית על שולחן הניתוחים ושואבים מקרביה, ככירורגים חרוצים, מיני רעשים ומקצבים תעשייתים, בתקווה שהשימוש בהם, כמוטיב קבוע לאורך התקליט ובקטעי המעבר בין שיר לשיר, ישחק לידיהם. זה לא עובד, אבל יש מה לשמוע בתקליט.

האלבום נפתח ב"לוחמי ארץ השממה". הפתיחה אגרסיבית, בומבאסטית, משופעת אפקטים חגיגיים (קהל צועק, סינתיסייזרים שורקים, הגיטארות של בריאן נאש והתופים של פיטר גיל תומכים ברעננות בחצוצרות ההיסטריות), והולי ג'ונסון הסולן שר על לוחמי הלא כלום הלכודים, כשבפזמון גולשת ממש הבומבאסטיות הרוקית-מסחרית על גדותיה.

לאחר "תתעצבן חזק", קטע קצבי עם חצוצרות פאנקי וסאונד גדול, מגיע "הרוג את הכאב", רוק חזק, פשוט ויפה, שגם עליו לא פוסחת רוח ההזדהות הסחבקית של ג'ונסון (הזועק בפאתוס מעומק לב) עם המאזין, נוסח "אני ואתה נשנה את העולם". בכל מקרה, עבודת הבאס המצוינת של מארק אוטול, העוזרת לקטע להגיע להתפרקות ההמנונית של הפזמון פעם אחר פעם, גורמת למאזין עונג רב, גם אם האחרון לא היה מימיו פועל שחור בליברפול. כשפרנקי גומרים להרוג את הכאב, הם עוברים ל"תענוג מקסימאלי", קטע קליל עם קלידים החוזרים על מוטיב מטופש ומסיימים את הצד הראשון בנפילה.

נפילה קלה מצויה גם "במתבונן בחיי הפרא", פופ קצבי עוטה כינורות הרבה וגיטארות מעט, כשאת מקום החשמל תופסת אקוסטיקת הפנתרים והחצוצרות, הממלאות באלבום את תפקיד המובילות מן הרך והשקט אל הרועם והאנרגטי. הקלידים המופיעים ב"מפרץ לונאר", הקטע הבא, מפיקים פמפומים אלקטרוניים וסאמפלינג של זכוכית נשברת (כאן המקום לציין, שטרוור הורן כמפיק-על הוסיף ליטוש על עבודת המפיק סטפן ליפסון), וחוץ מסולו החצוצרה המשעמם ומן הפיסה השקטה המסורתית, המופיעה באמצעם של הקטעים הקצביים, כדי ליצור אווירת גיוון ותחכום, הנמאסת מהר מאוד, מתקבל קטע קצב טוב מכלי-ההקשה, הנוספים לתופים המונוטוניים. והסך-הכל סביר.

ב"למען השם" חוזר הולי ג'ונסון אל המוכים ועלובי הגורל ואף מייבב יבבות אפריקאיות ופזמון. כשהקצב מכפיל מהירות ונפתח דו-שיח שאלה-תשובה בין הלהקה לבין סולנה, מתחיל המאזין להבין, שפרנקי בעצם מנסים ליצור כאן אלבום היסטורי, ומכאן שפע המעברים המוסיקאליים והחיבורים הדרמאטיים בין קטע לקטע. בהמשך "למען השם" יש עוד עצבות פרו-אפריקאית ולבסוף מזמר ג'ונסון מספר פעמים את המשפט המיסטי: "היא צריכה להזמין את הנשמה שלה למשקה". החצוצרות, אגב, סוגרות את הקטע, כדי להשיב דברים למסלולם. פרנקי לא מצליחים להיות הביטלס, אבל כאמור יש למה להקשיב ב"ליברפול".

12/09/1986

חזרה לדף הבית