מלח הארץ

על חמישה ישראליים חדשים, בקיצור

שיטת הרצף הביקורתי הקצר, שהודגמה כאן בפעם הראשונה לפני כמה שבועות, משתרשת והולכת, ורוכשת לעצמה אוהדים ומעריצים קנאים. ההתלהבות המפתיעה שגילו חברות התקליטים המקומיות בכלל, ואנשי תיקי-הפקות בפרט, גרמה להצפה חמורה במגירת התקליטים הישראליים של המערכת, ולפיכך מוגש כאן רצף נוסף, כולו על טהרת הכחול-לבן. להלן:

ליליה, "הרווח שבין"; אן.אם.סי

לפני שפותחים את הברזים עד הסוף, צריך לטפסף קצת, לפתוח בשוק המקומי. ליליה לא טיפטפה מספיק. האלבום שלה, "הרווח שבין", יצא מוקדם מדי.

בשירים שבצד השני ניכרים כבר סימני עייפות, והם נטולי כוח והשראה אמיתי. הצד הראשון, לעומת זאת, מכיל שני קטעים מצוינים: "שתי אלכוהול", עם גיטארות כבדות ותופים דופקים (ז'אן ז'אק גולדברג), ו"האש השחורה", שיר אהבה עם לחן יפה ועצוב של עובד אפרת. ליליה פונה את ילדות חולמות, הנמצאות בדרך לגיהנום, בנימה של "אני הייתי שם וזה מסריח". הילדות החולמות שלא פיספסו אותה עקב מיעוט החשיפה המוקדמת, עשויות למצוא באלבום הזה מספר נחמות.

מני בגר, "אש ועשן" (תקליט שדרים); תיקי הפקות

לאחרונה נראה מני בגר על במות שונות (ביניהם במת פרגוד) כשהוא משתף פעולה עם איב תואתי, שחזר מצרפת. גם "אש ועשן", די.ג'יי האינתיפאדה החדש של בגר, נכתב בשיתוף עם תואתי, האחראי גם לסאונד המתחדש של מי שהיה פעם רוקיסט מהולל - סאונד סטרילי, פופי, אלקטרוני ומשעמם למדי. אין פאזים. יש פריטות קוליות על גיטארה עם צליל של שמן שיזוף. מאוד לא נעים. וחוץ מזה חבל על המלים החזקות, שהולכות כאן לאיבוד באופן טוטאלי.

אהוד בנאי, "רוחות הצפון" ו"הכנאפה מתוקה" (תקליטי שדרים); אן.אם.סי

אחרי ההאזנה ל"רוחות הצפון", הדי.ג'יי החדש של אהוד בנאי, נותר רק למחות דמעה ולקבוע, כי הבחור הפך, בסופו של דבר, לאבנר שטראוס. הרוק המחוספס והבסיסי נעלם כלא היה, ובמקומו מופיעות מפוחית יבבנית וגיטארה אקוסטית עליזה. בנאי עדיין עוסק בנדודיו, אך הפעם הם נשמעים רע מאוד. מישהו צריך לנער אותו ולגנוב לו את המפוחית, לפני שתסמונת שטראוס תשתלט עליו לחלוטין.
לעומת הסתמיות המעצבנת של "רוחות הצפון", הדי.ג'יי הקודם של בנאי, "הכנאפה מתוקה", הוא יצירת המאה. בנאי יודע לעשות בלאדות, וכשהוא מעוות את צלילי הגיטארה שלו בסגנון מזרחי-הודי ומבכה את העיר העתיקה כמו גם את הנעורים האבודים ("מי יושב היום שעות, נספג בהוויה/ עד שכל השוק הזה נראה כמו הזיה/ קונה קפה ושמן זית, נולד ליום אחר/ שיער עד הכתפיים, צו גיוס ביד"), התוצאה היא משהו שיכול להתהדר בסופרלטיבים כמו איכותי ויפהפיה, והסאונד הקסום והמלא שלו עשוי בהחלט למשוך אל מעמקיו אנשים עם נטייה לנוסטאלגיה, וגם סתם כאלה שאוהבים מעמקים.

דניאל, "עוצמה עצומה"; קומבינה

"עוצמה עצומה", די.ג'יי של מבצע, מלחין וכותב אלמוני בשם דניאל, עובד והופק על-ידי יוסי אלפנט, שאחראי גם על הגיטארות והקלידים. זהו שיר תקווה של מישהו שעבר חוויה קשה, אולי הלם קרב ("מוחי צנח עד כתפי/ הסיבה חייבת להיות אותה מלחמה ארורה/ אני חי ונלחם בה עד היום הזה"). לחן חזק, אופטימי, שתופס את האוזן כעבור כמה האזנות, וממשיך ומתחבב ככל שאלה מתרבות. הטקסט אמנם מזכיר שירי תקווה אחרים נוסח "שירו של שפשף", אבל זה רק בגלל שאף פעם אני לא יכול להיות מרוצה עד הסוף משום דבר.

פרסקי, "טוב לי, טוב לי"; אן.אם.סי

את "פעם בשבוע" שלו אני דווקא אוהב, אבל המלים הדביליות של הפזמון ("ואז הוא הוציא נר...") הורסות אותי כל פעם מחדש. על הטקסט של "טוב לי, טוב לי" הדי.ג'יי החדש של פרסקי, שורה הרוח הדבילית מן ההתחלה ועד הסוף. הסגנון יכול להתקרא שלום-כיתה-א' ("עוד מעט יירד לך דם מהשפתיים/ את נושכת אותן חזק בשיניים/ בקצב הזה דוהות לי העינים/ פעם הן היו כחולות כמו השמים").

באופן די מפתיע הוא לא נוסע אחר-כך לירושלים, מבקר את סבא אפרים וקונה אופניים. פרסקי דווקא רומז רמזים סאדו-מזוכיסטיים, והפאתוס שבקולו המתעוות מהתרגשות לא מובן לחלוטין. את "פעם בשבוע" שלו אני דווקא אוהב. את "טוב לי, טוב לי" שברתי לשניים.

30/06/1989

חזרה לדף הבית