יצואנים מצטיינים

החיים בבלגיה היטיבו עם המינימל-קומפקט ועם המוסיקה שלהם. מבריסל הם משגרים קרניים למזרח ולמערב ומתכוננים למבחן הגדול באמת, סיבוב הופעות בארה"ב. כבר יש להם שם מעריצים. השבוע בביקור מולדת אומרים רמי פורטיס וסמי בירנבך: מזל שיצאנו מהארץ בזמן

בליקוויד לא יודעים, כנראה, למה נועדה תאורה. כך לפחות עולה מן ההופעה של המינימל-קומפקט שם ביום ראשון. בקונצרט, שנפתח באיחור מעצבן ומתיש של שעתיים, הקהל מצא את עצמו שזוף מאורות האולם, שאיש לא טרח לכבות, בעוד על הבמה מתנהלים משחקי תאורה צבעוניים שיכולים להיות אפקטיביים רק באולם חשוך. חוץ מן הטענות הנ"ל מינימל-קומפקט היו טובים, אבל פחות מן הציפיות. רק לקראת הסוף הם הצליחו להלהיב, במיוחד בזכות קפיצות החדווה של רמי פורטיס והצעקה "תל-אביב", שנפלטה מדי פעם מגרונו. סמי בירנבך הסולן שמר על סטאטיות, עמד ללא תזוזה ליד המיקרופון, ובמשך רוב ההופעה שר בדבקות ובעיניים עצומות, כשחזותו מזכירה אברך (כובע ברט שחור ופאות המשוכות מאחורי האוזניים) באמצע תפילת שמונה-עשרה, המכוונת לאנשי הסאונד והתאורה, תפילה מלנכולית במיוחד. מלכה שפיגל הבסיסטית שרה שני שירים שקטים, אבל נראתה מתוחה ועצבנית, אפילו הצחקוקים הפרועים ששילח לעברה פורטיס לא הצליחו לעודד אותה. הגיטריסט ברי סחרוף עמד בצד הבמה על יד האורח המיוחד של ההופעה, שהגיע עם המינימל מבריסל, קולין ניומן, איש להקת Wire לשעבר, שהפיק את האלבום האחרון של מינימל, "נשמות גועשות", ושניגן על קלידים. מאקס פראנקן המתופף עבד על מערכת התופים שלו באגרסיביות, סחט ממנה את המיץ ובשיר "לא לדעת" ניגן באס במקום שפיגל ששרה, כשאת מקומם של התופים ממלא דרמיולייטור. שני האלבומים האחרונים של הלהקה ("נשמות גועשות" ו"כלי נשק רצחניים") נוגנו כמעט במלואם בצורה חזקה, אך ניכר היה בחברי הלהקה שהם עייפים ומבולבלים.

יום אחרי, בחדר קטן בחנות בית-התקליט התל-אביבית, שם שוכן בסיסה של חברת תקליטי-ויינד, שייבאה את האלבום החדש של מינימל לארץ וגם רכשה זכות יבוא על כל התקליטים האחרים שיצאו בחברת קראמד הבלגית (שבה פועלים מלבד מינימל גם אמנים כמו קארל ביסקוויט, הקטור זאזו ובוני ביקאיי, אקסאק מאבול וטוקסידומון), מתייחסים פורטיס ובירנבך אל ההופעה כאל פאשלה קטנה שלהם. פורטיס ובירנבך, שבאו לראיון עם פראנקן, שלא הבין אף מלה ועיין רוב הזמן בעניין עצום בחוברת פופ כלשהי, לוקחים כל הערה לתשומת-לב, וטוענים שההופעה נערכה סמוך מדי למועד נחיתתם בארץ.

פורטיס: היינו בשוק. אתה לא מופיע בארץ כל יום. עוד לא הספקנו להתרגל לשינוי האווירה, לרעיון שכאן פתאום כולם מדברים עברית. אפילו בהופעה עצמה עוד לא תפסנו שאנחנו בארץ.
בירנבך: היו גם בעיות עם הסאונד והתאורה. חוץ מזה, בקושי הספקנו לערוך רשימה מסודרת של שירים שרצינו לבצע בהופעה. אבל הדבר העיקרי שלא אהבתי בהופעה היה חלק מסוים בקהל, אנשים כביכול-פאנקים, שעוד לא יצאו מן הטריפ של סוף שנות ה-70, ובאו להופעה כדי לעשות בלגן, עם אינטרסים חוץ-מוסיקאליים לחלוטין. האנשים האלה צעקו צעקות פרובוקטיביות שאבד עליהן הכלח ואותי הם הפתיעו, וגם הפריעו לי. בהופעה האחרונה שלנו כאן באפריל לא היו אנשים כאלה.
פורטיס: אפילו בסיציליה, מקום עצבני מאוד, אנשים באו עם עניין להקשיב למוסיקה ולא לעשות בלגן. התגובות, אגב, היו חמות בצורה לא רגילה.
בירנבך: צריך לזכור שלפנינו הופיעו בסיציליה רק ארבע להקות: באוהאוס, תחזית-מזג-האוויר, מוחות-פשוטים וטוקסידומון. אנחנו היינו חידוש בשבילם.
אם הזכרתם, מה קורה ביניכם לטוקסידומון?
בירנבך: פעם עבדנו יותר עם טוקסידומון. עכשיו מינימל וטוקסידומון התפתחו, כל להקה לכיוון שלה. לפעמים מנגנים יחד. עם לוק ואן-לישוט, שניגן איתנו באלבום האחרון, הופענו לא מזמן בהולנד.

בקומוניקאט שהפיצה חברת התקליטים שלכם כתוב שאתם מקווים להופיע במזרח אירופה.
פורטיס: הציעו לנו להופיע שם. לקראמד יש ניסיון עם המזרח. זאזו-ביקאיי שעובדים איתם כבר הופיעו בהונגריה, בצ'כוסלובקיה, בפולין ולאחרונה גם במוסקבה.
אז תגיעו למוסקבה?
בירנבך: עד לשם אני לא יודע אם נגיע. שמעתי שלהקת הכל-מלבד-הנערה הופיעה שם לפני חצי שנה עם להקת הרגאיי שורשים-מערביים, והקהל שנכח בהופעה היה בעיקר בני שישים. הדור הצעיר הוגלה אז על-ידי השלטונות למחנה-קיץ כלשהו במסגרת חג הנוער, שנערך שם כל שנה.
פורטיס: אנחנו רוצים להגיע לפולין. "לא לדעת" שלנו צעד שם במצעד של רשת השידור הממשלתית, יש לנו הרבה פולנים.
בירנבך: בסך-הכל אנחנו די מפורסמים בכל המדינות, חוץ, אולי, מסין.
פורטיס: וחוץ מאוסטרליה, אבל גם לשם נגיע. אנחנו מתכוונים להפציץ את השנה, ובשביל זה אנחנו גם קורעים את התחת. את האלבום החדש, למשל, עשינו בעבודה אינטנסיבית של חודשיים.
בירנבך: עשינו את האלבום אחרי שברי סחרוף השתחרר מכלא רמלה (סחרוף ישב כזכור שמונה חודשים על הברחת סמים; י.ב.). לא היה הרבה זמן, עבדנו בלחץ גדול, קשה מאוד. את הטקסטים לאלבום כתבתי בשבועיים. את "סאנאנאט", למשל, עשינו ממש ברגע האחרון. כתבתי אותו באולפן והקלטנו אותו בפעם אחת, על טייפ של שמונה ערוצים.
פורטיס: בגלל קצב העבודה, האלבום הזה הוא האלבום המגובש ביותר שלנו.
ב"נשמות גועשות" ויתרתם קצת על הפסימיזם המוצהר-כמעט שלכם.
בירנבך: בהחלט. לרוב, אנשים מתייחסים אל המוסיקה שלנו בראש כבד מדי, תופסים את הכל יותר מדי בשחור. יש לפעמים מלנכוליות, אבל לא יותר מדי.
פורטיס: אנשים תופסים בטעות את הטקסטים והמוסיקה שלנו כדברים דיפרסיביים. זאת לא דיפרסיה. זאת פשוט ראיית-העולם של הלהקה. כך אנחנו תופסים את הדברים. באלבום החדש הבענו יותר את הצד האופטימי שלנו ואת הצד של הרגש.
בירנבך: בכלל, במינימל הדגש הוא יותר על רגש. בגלל זה אנחנו גם לא נשנה את ההרכב של הלהקה. מינימל-קומפקט היא יחידת-רגש אחת, שלא תוכל אף פעם לפעול בלי אחד מחבריה. כשברי ישב בכלא, למשל, ניגנו עם מחליף, אבל רק שירים מן הרפרטואר הישן. לא כתבנו אף שיר חדש עד שברי השתחרר.
אתם נזכרים לפעמים במה שעשיתם בארץ בסוף שנות ה-70?
פורטיס: נזכרים וצוחקים. בסך-הכל זאת היתה תקופה טובה. ראשוניות זה תמיד דבר טוב. היום אני לא חושב שהייתי עושה פאנק כמו שעשיתי אז. אלה היו דברים שהתאימו לתקופה של אז וגם לנאיביות שהיתה לנו אז. היו לנו תפיסות אחרות, היום אנחנו כבר חתיארים, לא ילדים. לדעתי, במינימל הראשוניות עדיין תופסת חלק חשוב. אנחנו מנגנים בתוך אווירה מסוימת. לא שוברים את הראש על ההתעסקות בסאונד ובצדדים הטכניים. את זה עושה בשבילנו הסאונדמן שלנו, אורי ברק, שמכיר את מינימל, אותי ואת ברי מאז שהיינו ילדים, וגם עבד עם מינימל עוד בהופעות הראשונות שלה בפינגווין. הוא יודע בדיוק איך אנחנו רוצים שהסאונד יישמע. הוא מאפשר לנו לעסוק רק במוסיקה פיור בלי חשמלאות.
איזו מוסיקה מדברת אליכם היום?
פורטיס: אנחנו בעצמנו כבר מזמן לא יודעים.
בירנבך: יש ירידה עצומה בכמות הדברים המעניינים שקורים עכשיו. This Heat למשל, שהיתה להקה גאונית, התפרקה. קברט-וולטייר, שהיתה פעם להקה גאונית, הפכה ללהקת דיסקו. יש גם כל הזמן חזרה על דברים מן העבר. הגל האמריקאי שמחק את המוסיקה הפסיכדלית של שנות ה-60, למשל. אישית, אהבתי את הפסיכדליה של שנות ה-60, אבל היום לכל להקה שלובשת חולצות עם פרחים קוראים להקה פסיכדלית.

פורטיס: זאת הצרה היום. העניין החיצוני והחברתי נעשה חשוב יותר מן המוסיקה עצמה. העבודה שלנו בבלגיה מתרכזת במוסיקה עצמה בלי כל העניין של תדמית.
יש לכם קשר עם מה שקורה עכשיו בלונדון?
פורטיס: מה שקורה בלונדון זה בית-שימוש אחד גדול. אנגליה לא מעניינת אותנו. כשהופענו שם קיבלו אותנו יפה, אבל בכל זאת היה קשה להם להתגבר על השוביניזם שלהם לגבי זרים. כמו בימי-הביניים.
בירנבך: מה שהיה באנגליה ב-77' נמחק מזמן. השוק המעניין נמצא עכשיו במדינות היבשת: גרמניה, אוסטריה, שווייץ, סקנדינביה, כל אלה מדינות שבהן קורים כל הזמן דברים מעניינים, המון להקות טובות. באנגליה כולם מושפעים מסוזי-והבאנשיז ומהקיור.
ואתם, נקיים מכל השפעה?
בירנבך: כמו על כל להקה, גם עלינו יש השפעות. ניסו להשוות אותנו כבר ללמעלה מארבעים להקות מכל סוגי המוסיקה. ההשוואות הכי מוזרות הופיעו בגרמניה, שם טענו פעם אחת שאנחנו משלבים פאנק עם מוסיקה בסגנון של סטיב רייך, ופעם אחרת טענו, משום מה, שאנחנו מושפעים מתחזית-מזג-האוויר, שרחוקה מאיתנו אלפי סגנונות. אני יודע, כשמינימל התחילה לפעול, האווירה של המוסיקה היתה מושפעת מג'וי-דיביז'ן, גם בגלל הקול הנמוך שלי. אבל בכך זה מסתיים. המוסיקה שלנו היא ייחודית.
פורטיס: אם מדברים על השפעות, גם ג'וי-דיביז'ן היו מושפעים מן הדלתות, ממחתרת-הקטיפה, ובעיקר מן המוסיקה הישנה של פרה אובו (Ubu Pere).
בירנבך: חשוב להדגיש שכאן מדברים רק על השפעות ולא על חיקוי. אם הולכים על חיקוי של משהו, אין טעם לנגן אותו. ראינו בצרפת כמה להקות שחיקו אותנו. זה היה מצחיק.
המושג התמסחרות נגע במינימל בשלב כלשהו?
פורטיס: בטח שאף פעם לא ישבנו ואמרנו, "עכשיו אנחנו הולכים להוציא משהו מסחרי". אם זה קורה, או קרה, או יקרה, זה לא יהיה בגלל שהתכוונו לכך. אני לא מעוניין לעשות מוסיקה מסחרית שתביא אותי לגדל עגבניות בגינה ולנהוג במכונית מפוארת. אני רוצה ליצור. זה העיקר.
בירנבך: מן הצד השני אנחנו גם לא אוואנגארד.
פורטיס: מה זה אוואנגארד? אין דבר כזה בכלל.
איך בעצם הגיעה מינימל להצלחה הנוכחית?
בירנבך: רק בגלל שעזבנו את הארץ בזמן. ב-1980, אחרי שעבדתי עם פורטיס על האלבום שלו "פלונטר" והבנתי כמה זה מגוחך שאנחנו צריכים לחכות לחגים בשביל להופיע, ארזתי את המזוודות ויחד עם פורטיס וסחרוף התקפלתי מכאן.
פורטיס: למעשה לא ידענו לאן אנחנו הולכים. זאת היתה חצי הימלטות. בסוף התיישבנו בהולנד והקמנו את אס.או.בי, שהיתה להקה איומה ונוראה, שפעלה על כל התסכולים שעברנו בארץ. לא היה לנו שום חומר מעניין או אמיתי. זאת היתה תקופה מתסכלת. אני נשברתי וברחתי חזרה לארץ, להקים את כרומוזום עם שולץ. בינתיים מינימל-קומפקט קמה בהרכב מצומצם, עדיין בלי מלכה שפיגל ומאקס פראנקן.
בירנבך: בתקופה ההיא שלחתי במקרה גלויה אל ידיד ילדות, מארק הולנדז', כיום מנהל חברת קראמד, שגדל בארץ, ומכאן הכרתי אותו. כשמארק סיפר לי שהוא הקים חברת תקליטים וביקש לשמוע הקלטות של מינימל, לא ידעתי למה זה יוביל. מינימל התחילה להקליט בקראמד. יותר מאוחר, כשהתחלנו להתפרסם, טלפנו לפורטיס ואמרנו לו שיבוא ויצטרף אלינו.
פורטיס: בימים ההם עבדתי עם ז'אן קונפליקט על חומר מופשט לגמרי. זה היה בית-ספר טוב, אבל ידעתי שהרבה לא ייצא לי מזה. אז נסעתי והצטרפתי למינימל, עוד שיגעון. חוץ מזה, לא רציתי להישאר בארץ. אם היינו נשארים פה, לא רק שהיינו דורכים על המקום, היינו דורכים גם על עצמנו. אני קשור לארץ, אבל אין כאן שום תרבות. ההתייחסות אל היצירה העכשווית המוסיקאלית בארץ מחפירה. אם היינו נשארים, היו ממשיכים לראות בנו חבורת סוטים חברתיים ולא להתייחס. אנחנו מצליחים כאן בשנה האחרונה רק בגלל שאנחנו באים מחו"ל. גם הקהל שאוהב אותנו לא יצליח להזיז דברים בארץ. המימסד הישראלי הוא קשה כמו אבן, לא חש כלום, לא מנסה להבין דברים חדשים, שמרני בצורה בלתי רגילה, עם עורף של פר. חלק מן העניין זה הדת, שיושבת כמו סלע על המדינה הזאת. הכל נובע מפחדנות להתמודד עם דברים חדשים. ראש אטום.
איך זה להיות ילדים תל-אביבים מפורסמים בכל העולם?
בירנבך: את זה עוד נראה בסיבוב שלנו, שהולך להיות סיבוב הופעות ארוך. עוד מעט אנחנו באמריקה, גם שם יש לנו הרבה אוהדים. בינתיים מכבדים אותנו מאוד בחו"ל, ההתייחסות מצוינת. מרגש, יחסית ללהקה ישראלית.
פורטיס: מה שקורה לנו עכשיו זה מתנה משמים, בשביל להקה ישראלית במיוחד. אני בעצמי עוד לא קולט את זה. הכל נראה לי כמו הזיה.

03/01/1986

חזרה לדף הבית