קצה המנהרה

ישראל, "ישראל בהופעה בפרגוד" (קלטת)

לקלטת של להקת ישראל צריך להאזין בחושך. אם שומעים אותה באור, מבינים שהאור מלאכותי, אפילו אם הוא בא מן השמש. שומעים את הקסטה, מזדככים ומתמלאים תקווה. גם כשהגיטארות צווחות וחורקות ונבו סבוראי זועק בקול מצמרר, גם אז לא מופיעים ספידים של אלימות. ישראל היא התקווה בהתגלמותה. אחרי שהקסטה נגמרת חייבים להפוך אותה ולנגן אותה שוב, כי אי-אפשר להיפרד מן התקווה הממלאת אותך פתאום. כאן בעיר חיים שלושה אנשים, שחושבים שעות נוספות בשביל כל המוחות האטומים בסביבה. הם פתוחים לחלוטין, לא בראש, בבטן.

גבי בן־חורין, הגיטריסט, לא רוצה לדעת לנגן, כי אצל ישראל אין דבר כזה. ברגע שהוא עולה על מלודיה מסוימת, "מוסיקאלית" מדי לטעמו, הוא בורח ממנה כמו מאש אל אש אחרת, שהיסודות שלה הרבה יותר עמוקים. שילוב של שתי גיטארות ותופי בונגוס לא מניח מתחת לראש שום כרית נוחה. אין לאן לברוח מן הטקסטים הקשים, עד שהם תופסים אותך, ואז אתה חייב לפקוח עיניים ולראות היכן אתה חי. וכשאתה רואה, אתה רוצה לצאת מן הבית ולקחת את האוטובוס הראשון אל הבית של נבו סבוראי, שם הוא יושב עם גבי בן-חורין ועם ג'ק ג'ייקובס, ואתה רוצה לשבת איתם וללכת איתם לאן שהם הולכים, ונראה כי בעוד שנה תיגרר אחרי ישראל שורה של מבקרי רוק בדימוס, לבושי שקים ופקוחי עיניים, שגילו את האמת וכעת הם מחכים לאור.

סבוראי אומר את שיש לו להגיד בקיצור, בצורה הישירה ביותר, על רקע הגיטארות הילדותיות והלא מכוונות, היוצרות אותו טון מתמשך, הנמצא ברקע. ישראל זה לא מלים וגם לא מוסיקה. אין כאן שום להקת רוק. וכדי שאפסיק לגבב מלים, אני מציע ללכת ולקנות את הקסטה, שעותקים ממנה נמצאים בחנות של פיצי במרכז העיר ובהוצאת-המוסיקה בקרן-היסוד, והמתעדת הופעה של הלהקה בפרגוד, 18 באפריל השנה.

20/05/1988

חזרה לדף הבית