מגילת-העצמאות של להקת ישראל

חוץ מצלילים חדשים השאובים ממקורות עלומים מביאה איתה להקת ישראל גם הצעה למגילת-עצמאות חדשה, שתוציא לדעתם את המדינה מן הבוץ

בהופעת הבכורה של להקת ישראל בפרגוד אפשר היה לשמוע טקסטים קשים על מצב המדינה, שבאו מפיו של נבו סבוראי, הסולן, על רקע כבד וצורם שבא משתי הגיטארות, שלו ושל גבי בן־חורין, ומתופי הבונגוס של ג'ק ג'ייקובס. המוסיקה בישרה רעות לקצות העצבים ולמדינה, וההרגשה אחרי ההופעה היתה מוזרה ואפלה מעט. אבל שלושת חברי להקת ישראל רחוקים מפסימיזם. ישראל, הם אומרים, זו תקווה.

"אני מחכה ליום שתהיה לנו אמנות רק משלנו, שייצרו מוסיקה שתבוא רק מכאן, שלא נצטרך בכלל לדבר על השפעות מוסיקאליות מבחוץ", אומר נבו סבוראי, שהיה ממקימי להקת מע"צ וסולנה הראשון. המוסיקה של ישראל לא נולדה מניסיון לחקות או להישמע בדיוק כמו. הם לא רוצים לדעת לנגן, כי להגיד שהם יודעים לנגן "זה לקחת בעלות על תחום מסוים ובעלות זה לא טוב".
בן־חורין: "אני לא יודע כלום, אני לא מבין כלום, אני רק חושב. אני לא יודע לנגן ומקווה שאני לעולם לא אשמע את עצמי אומר שאני יודע לנגן. ביום שקניתי את הגיטארה שלי הורדתי ממנה את התווית וצבעתי אותה. השם שלה לא מעניין אותי. זה לא גיטארה בכלל".

את המוסיקה שלהם ישראל מתקשים להגדיר. "להגדיר מוסיקה זה כמו לרקוד ארכיטקטורה, כמו שאומרת לורי אנדרסון", אומר בן־חורין, אבל בכל זאת מנסה: "המוסיקה שלנו זה לאבד את הפוקוס, דבר שמופיע הרבה במיסטיקה. לאבד את הפוקוס של השמיעה. אני מנגן אקורד אחד ואני מוצא בו אלפי קטעים מוסיקאליים שמים. אני מנסה למצוא את הצליל, שאני לא יכול להגדיר אותו במלים, לא יכול להבין אותו ולא להתרכז בו, כי ברגע שאני עושה את זה הוא נעלם לי והופך לאלף דברים".

ישראל לא עובדים כלהקה מקצועית וסולדים אפילו מזנבו של הרעיון. לדבריהם, הם מחפשים את החופש בחיים ובמוסיקה והמוסיקה היא ביטוי של אורח החיים. החיים מתנהלים בצניעות נזירית כמעט. סבוראי (31) מתפרנס מעבודה בסטודיו של קלמן שמי, חוץ מזה הוא מצייר וגם עובד על סרט, הפקה פרטית, העוסקת בערבי, יהודי ונוצרי וממחישה את רעיון הבעלות על מקום ורעיון. בן־חורין (24) הוא איש במה בפרגוד ומעדיף להאזין לווקמן, כשהוא צריך לשבת ולחכות עד שלהקת הג'אז הנצחית תגמור את ההופעה, וג'ייקובס (22), שהגיע מלונדון לפני מספר חודשים, גר בינתיים אצל אחותו ברחוב שמעוני ומחפש עבודה.

המוסיקה של להקת ישראל באה לדבריהם לשפוך אור על נושא, המעסיק אותם זה מספר שנים, מה בין יהודי לישראל. ב"מגילת־העצמאות החדשה של עם ישראל", אותה כתב לפני שלוש שנים נבו סבוראי ושהוצגה אז בתערוכה בבצלאל, מובע רעיון ישראל, לפיו צריך עם ישראל להתקיים "ללא גבולות דתיים-פוליטים-גזעניים-צורניים-שרירותיים, שנועדו להכתיב עליונותו של פרט אחד על פרטים רבים".

לפני שלוש שנים נולד בנו של סבוראי, כינור. "הילד הזה, מסביר סבוראי, נולד לאם סקוטית, בארץ. איך שהוא נולד, שאלו את האמא מאיזה לאום היא, היא אמרה שהיא סקוטית ומיד הדביקו תווית: נוצרי. אני רציתי שהילד יחיה בארץ, אבל עם התווית הזו ידעתי, שהוא יהיה נטע זר, שצפוי לו רק סבל. היום הוא בסקוטלנד, עם האמא שלו. אנשים פשוט לא מבינים שהבעיה של העם הזה זה לא יהודים וערבים, זה משהו הרבה יותר חמור, עמוק ובסיסי. זו בעיה בתוכנו. לאומנות ופשיזם. האתיופים, למשל, שקראו לעצמם בית-ישראל ובאו לארץ, שהיא ההתגשמות בשבילם, ואז הכריחו אותם פתאום לחתוך את כל השורשים שלהם ולעבור מיני גיורים כדי שיהפכו ליהודים". זה הרס אותם. היום הם אנשים מיואשים לחלוטין, לקחו מהם את הכל. החוק הזה, 'מיהו יהודי', הדבר הכי מטופש ששמעתי כל החיים שלי. כל-אחד חושב שהוא היהודי הכי נכון, היהודים הדתיים לקחו אפוטרופסות על התנ"ך והשליטו את הדת על המדינה. הם קובעים ומכתיבים את כל הרשימה, כולל מי יכבס אותך אחרי שאתה נפטר. שלושתינו מגדירים את עצמנו כישראלים שמאמינים בתנ"ך, אז החילונים אומרים עלינו שאנחנו דתיים והדתיים אומרים שאנחנו משומדים. בברית שכרת מלאך האלוהים עם יעקב הוא נתן לו את השם ישראל. היהודים בגולה זכרו את הברית בגופם והיהדות שלהם שמרה עליהם ביחד, והיתה הכרחית תחת כורח הנסיבות. אבל ברגע שהם הגיעו לכאן הם טעו, מפני שהם המשיכו לקרוא לעצמם העם היהודי, במקום לקרוא לעצמם העם הישראלי, והגבילו את רעיון עם ישראל לתפיסה, שעזרה להם מאוד בגולה, אבל כאן עבר זמנה".

ב"מגילת העצמאות החדשה" כותב סבוראי בפאתוס: "עם ישראל נקרא בשם ישראל בגלל משמעותה של מילה זו (ברית-מילה זה לא רק חתך), אשר מכילה בתוכה את רעיון מחשבת תקומת האדם בשלמותו, על-ידי חיבור רוחו בגופו. עם חיבור שם העם לאדמתו, תקום רוחו ותחי!". לדעת חברי ישראל, צריכים כל תושבי המדינה ללא יוצא מן הכלל להיקרא ישראלים. בן־חורין: "ישראל זה שם יפה, טהור, שם עם שמש. יש לנו ארץ כל-כך יפה, ואנחנו הולכים בארץ הזו ונושאים מלה אפורה, עם אופי גלותי, יהודי. למה שלא נשתמש בשם שיש לנו, שקיבלנו, ישראל, ונקבל את מי שמגיע אלינו ושייך לעם ישראל כישראלי?".

סבוראי ובן־חורין, המתגוררים בנחלאות, מכירים כבר שנים. עד שבן-חורין נעשה חבר בכת של סבוראי הוא עבר מספר שינויי דרך קיצוניים, מפטריוטיזם נוסח התחייה, דרך נסיון התנתקות מן הארץ בכלל באנגליה, אל החיים כישראלי, לא לפני נסיונות בתנועות השמאל השונות. נבו, שבשיחה עימו מקננת ללא הרף הרגשה בלב, כאילו הוא אוטוטו יישלף מן החדר על-ידי מלאך כלשהו, שיחליט סוף כל סוף להפסיק את המשחק ויגלה לו אישית את כל רחשי היקום על בוריים, הוא בן קיבוץ רביבים, שלא מצא את מקומו בין הקיבוצניקים. "בקיבוץ הם שמים את הדת בצד ולוקחים רק את המסורת. אז אם הם כבר שמים את הדת בצד, למה שיזמינו רב לקיבוץ בשביל לערוך חופה? למה שלא יקבעו בעצמם את הטקסים שלהם, כישראלים שווי זכויות, בדיוק כמו היהודים הדתיים?".

ג'ייקובס קיבל על עצמו את רעיון ישראל אחרי שנבו וגבי נתקלו במחלפותיו האדמוניות, שהתנופפו והתפרעו מעל צמד תופי בונגוס, באחד מהג'ם־סשנים של יום שישי בפרגוד. בן־חורין: "הוא היה בטראנס, נכנס למוסיקה לגמרי. בשלב מסוים הוא היכה כל-כך חזק, עד שאחד מחברי הלהקה שעימם ניגן ביקש ממנו להירגע. הוא נפגע, ישב עוד קצת ואחר-כך עזב את הבמה. ניגשתי אליו, שאלתי אם הוא רוצה לנגן איתנו והוא רצה. יותר מאוחר הבנתי שהפגישה בינינו לא היתה מקרית, כאשר ביקשתי ממנו יום אחד ללכת ברחובות העיר לפי האינטואיציה, לאן שלוקחות אותו רגליו, והלכתי אחריו. הוא לא מכיר שום דבר מהעיר הזו והוא הוביל אותי ישר אל הבית בו נולדתי, החצר בה גדלה תודעתי".

החלום של ישראל הוא להגיע, בעזרת המוסיקה, אל העם ולהצליח ליפול על אוזניים קשובות ומוחות פתוחים. הם מודעים לכך שהרעיון שלהם נשמע נאיבי, תמים, אפילו ילדותי. "ומה רע בזה?", שואל גבי. כשישראל מציעים למחוק את הגבולות הפנימיים ולקרוא לכולם ישראלים, הם לא חושבים שפתאום הכל יהיה יפה. "ארץ-ישראל מתווה, בעצם קיומם של פלגים ותפיסות שונות כל־כך בתוכה, את האפשרות היחידה של קיום משותף, 'כי שרית עם אנשים ואלוהים ויכולת'. הארץ תהיה תמיד מפוצלת לכל הכיוונים ואנשים יצטרכו ללמוד לחיות זה עם זה. בכל מקרה זה לא הגיוני, שחלק מסוים בעם יכתיב לאחרים מה לעשות. פשוט, כל-אחד יחיה את חייו לפי דתו ואמונתו. "ישראלי הוא כל מי שרוצה לחיות פה", אומר נבו. "התקווה היא הדבר היחידי בעזרתו אנו יכולים להמשיך לפעול למען הרעיון שלנו. אנחנו לא מעלים בכלל שאלות כמו 'בסדר, ואם כולם באמת יהיו ישראלים שווים בזכויותיהם ובלאומם, האם גם הערבים ילכו לצבא?'. התקווה היא, שאם העם יגיע למצב הפנימי הזה, שבעקבות מחשבה ורק מחשבה הוא יהפוך לישראלי, ואז השאלות הללו תיפתרנה מאליהן ולא יצטרכו בכלל להישאל. אני לא רוצה להישמע יותר מדי כמו מיסטיקן, אבל שאלות מן הסוג הזה באות רק לטשטש ולהפריע. הן נשאלות על-ידי עוטי התכריכים, כפי שכינה אותם הרבי מבראסלב. אלה אנשים קודרים, שתפקידם הוא למצוא את הפגם בכל דבר שתעשה, לא חשוב מה, ולדאוג ששום דבר לא ישתנה. הם לא רוצים לחיות את החיים, אלא לדבר ולשאול שאלות ולהגיע למטרות מוגדרות ועוד מטרות ועוד מטרות. מרוב מטרות הם שוכחים, שלפני תהליך צריך לבוא שינוי ממשי, שיכין את הקרקע. והשינוי חייב לבוא מחר, כי המדינה צועדת לקראת התפרקות". סבוראי: "האנשים שבאו לכאן רצו להקים מדינה יהודית, עבדו מהר, בנו הכל, בום טראח וזהו זה. יש מדינה. נגמר. אולי אפשר לפעמים להעביר את המטלית על המנוע, אבל המוח כבר סתום לגמרי. האנשים אפאתים. מה שנהיה מן המדינה זה חדר גדול, עם הפיפסים של החדשות והעיתונים. אין שום ראשוניות".

בן־חורין: "מאז שנעשיתי ישראלי נולדתי מחדש. אני מאמין שהתהליך שאני עובר הוא לא מקרי. זו נביטה פנימית של משהו שנפתח אצלי, ואני בטוח שאותה נביטה חלה עכשיו אצל עוד מישהו בקצה השני של הארץ, וגם הוא יושב עכשיו ומדבר על זה, כי מחשבה היא כוח אנרגי".

הפילוסופיה של ישראל רבת סתירות, ובעצם לא ברורה לחלוטין אפילו להם עצמם. סבוראי: "יש הרגשה כאילו יש איזה חלק חסר ולא מובן בתיאוריה הזאת, שלא יובן עד שהתיאוריה תהפוך למציאות". כששואלים את אנשי ישראל שאלות של עוטף תכריכים לגבי חוק השבות, עתיד הפלסטינים במצב החדש עליו הם מדברים ושאלות נוספות ("מה אתם רוצים תכל'ס?") בסגנון, קשה להם להסביר במדויק. הם מעדיפים להעביר את זה במוסיקה בינתיים. בהופעה הבאה שלהם בפרגוד, אמצע אפריל, הם יתלו על הקיר את מגילת-העצמאות החדשה, עליה יוכלו לחתום אלה שמזדהים.

ג'ייקובס: "הדבר היחיד שאפשר לעשות חוץ מזה זה להמשיך לחיות את החיים שלך ולהיות אופטימי. אם אתה פסימיסט, אתה יכול לחתוך את הראש שלך, לדחוף אותו לאסלה ולהוריד את המים".

האופטימיסטים, שיחתמו על מגילת-העצמאות החדשה, יתבקשו כנראה בהמשך גם לשלוח מכתב לשר הפנים ובו להציע, שתחת הערך לאום בתעודת-הזהות תופיע במקום הסיווגים יהודי, ערבי או אפילו סקוטי המלה ישראלי. כזכור, ניסו כבר רבים וטובים לעשות משהו בעניין זה ונכשלו. בן-חורין, סבוראי וג'ייקובס, צעירים ואופטימים, מקווים שמשהו יקרה.

18/03/1988

חזרה לדף הבית