למה לא זזים?

הפליז על אנרגיות, צביעות, אנשים, עדינות ופצעי שפשוף,
לרגל קלטת הבכורה שלהם שתצא ביום ראשון. רוקנ'רול, אגב, זה פאן

לקלטת הבכורה של הפליז, שתראה אור ביום ראשון (בהוצאת האוזן-השלישית), קוראים "בהשפעת הכישוף". העטיפה תכלול צילום של בחורה "מרוחה בחרא טחון של חתולים (בוץ כזה), ומעליה אור אלוהים, והיא מפחדת". לכל שיר יהיה סמל. "ימים ללא מרפא", למשל, יסומן באיש במבוך.

הפליז היא היא הלהקה השנויה במחלוקת של הפריפריה, וגם זה רק אם באמת מתעקשים להתעסק בפריפריות. כשהם הופיעו בפורים בגינת-שינקין, ניהל יואב שעיה, הסולן, משא-ומתן פרוע עם הקהל, שכלל, מצדו של האחרון, פחיות מתעופפות לכיוון הבמה. נציג העירייה שנכח במקום החליט שמאותו רגע תצנזר העירייה את ההופעות בגינה, ובראש ובראשונה תנדה משם את הפליז לעולמי עד.

הפליז מעדיפים להתראיין במקום אותו הם מגדירים, "פאב של קולנוענים מתוסכלים" (שיסל, למשל, יושב מאחורינו). שליח מטעם האוזן-השלישית, שהגיע למקום כדי לתלות מספר פלקאטים, מזכיר להם מהזדמנות, שעלות תליית הפוסטרים שלהם ברחבי העיר היא 400 ש"ח. "אז יהיה לכם?", הוא שואל בהנאה סדיסטית.

ממה אתם חיים?
שעיה: אני לא חי.
אורי (היום כבר לא עושים כאלה אנשים רזים) פרוסט, גיטריסט: אותי פיטרו מהעבודה בדיוק לפני עשר דקות. עבדתי במלצרות.
למה פיטרו אותך?
אין לי מושג. לא אמרו. לא עשיתי את זה מתוך אהבה, וכנראה הם הרגישו את זה.
היית לא סימפאטי, השתנת בחומוס?
לא היה שם חומוס.

שחר לוי, בסיסט הפליז שנעדר מהראיון, עובד בחנות נקניקים. יוסי בוזין, המתופף הוותיק שתפס את מקומו של ניס האגדי (ששכר לאחרונה דירה בסאן-פראנסיסקו), הוא היחיד מחברי הלהקה שמתפרנס ממוסיקה. בוזין ניגן בעבר, בין היתר, עם פורטיס ומים-חמים. בימים אלו הוא מנגן בהצגות תיאטרון.

"האנשים" הוא נושא שיחה די שכיח בראיונות עם להקות רוק, במיוחד בכאלה עם להקות שעדיין לא מוכרות לכל-כך הרבה אנשים. "האנשים" מאוד קיצונים ביחסם אל הפליז. או שהם אוהבים אותם כמו שהם, בזכות מה שהם ולמרות הספונטאניות המביכה לפעמים, או שהם שונאים אותם בכל לבם הרגיש. "האנשים", מסכים כל השולחן, מראיינים כמרואיינים, אוהבים להיות מוחמאים במלים שהם לא היו מגיעים אליהן בעצמם, ובשמץ תחכום, ובעדינות, ובמודעות.

אתם תמיד שלמים עם עצמכם, עם חילופי הדברים עם הקהל, עם "כל מה שקורה"?
שעיה: אני לא כל-כך מבסוט מהעניין של חילופי הדברים עם הקהל. אני היפראקטיבי, אז כל הדיבורים האלה באים לי באופן אינסטינקטיבי, אבל הרבה פעמים אני מצטער על הקללות וכל זה, לא מרוצה ממה שאמרתי, אבל אתה יודע מה? אם זה מה שאמרתי באותו רגע, אש כנראה זה בסדר, למרות הכל.
אתה מרגיש שבנית קרבה מיותרת?
שעיה: אם כבר, להפך, שהשטויות שלי מרחיקות אותי מהקהל שעסוק בלבחון, בלהתאבן.
פרוסט: אנשים אומרים, שההופעות שלנו אלימות מדי. זו צביעות. "וואו, הוא אמר זין". ואלה לא חברי-כנסת, אלה אנשים שאוהבים רוק. זה שיא הצביעות, כי זו מדינה שמקללים בה הכי הרבה בעולם, והייתי בכמה מקומות בחיים שלי. כולם מתחסדים. אבל אנחנו אוהבים אותם, כמובן, את כולם. תכתוב, תכתוב.
שעיה: בקטעים כמו "אל תכבי אותי" או "לגמור ודי" המלים מלאות כוח, והן מאוד ישירות. אנשים מחפשים עדינות רגישה, ואצלנו הרגש לא עדין.

אנרגיה, כמה צפוי, היא מלת המפתח בראיון עם הפליז. זה מה שהם עושים, זה מש שהם אוהבים.
קיימת מידה נכונה של אנרגיה, מינון נכון שמניב תוצאה מדויקת?
אין. אנחנו רוצים לתת, להשתחרר, להתפרק, מה שיוצא יוצא. זה גם לא דורש הכנה או איזה מתח מוקדם שרק בזכותו אנחנו יכולים לנגן כמו שאנחנו אוהבים. היו פעמים בהן הגענו הרוסים להופעות, אבל המוסיקה הזו נותנת אנרגיה, צריך רק להתחיל לנגן. זה רק עניין של אנרגיה, שזה בסך-הכל שם הדבר בהופעות רוק. אנשים נרתעים מאנרגיה פיסית, מהסוג שיש לי על הבמה. ואז, בעצם, מופיעים עצבים. כשאני רואה מהבמה אנשים יושבים מולי בלי תזוזה, אני מתעצבן. אני רוצה לנער אותם, שיקומו, שינצלו את ההזדמנות הזו, להשתחרר לגמרי ולתת לגוף שלהם לזוז. אני מת לשנות את הקהל. בהופעות זה הצ'אנס שלו להשתולל.
אבל שעיה מתעצבן גם כשהוא רואה אנשים יושבים ברחוב. אם זה היה תלוי בו, כולם היו רועדים, מתקפלים ומגיבים טוב, למרות שזה נראה עליהם רע. הוא מודה, שזה קצת אובססיבי.
מה יותר חשוב, מה שקורה למי ששומע בזמן ההופעה, או מה שנשאר לו אחרי שהוא הולך הביתה?
שתי הרמות חשובות לנו באותה מידה.
מה זה רוקנ'רול?
רוקנ'רול זה פאן.

הפליז קמה לפני כשנה, אחרי ששעיה ופרוסט, חברים מילדות, נפשגו שוב בארץ אחרי שבילו, כל אחד לחוד, אתנחתא בת שלוש שנים בחו"ל, שעיה ניגן ועבד בהוליווד. פרוסט ניגן בברזיל: "יש לי משפחה שם, וחייתי שם כמה שנים כשהייתי ילד. הלהקה שלי שם היתה מורכבת מבחור צרפתי, בחורה ברזילאית ושני מתופפים, שהתחלפו ביניהם, פעם בחור ופעם בחורה, ניגנו רוק".

שעיה מסרב לדבר על העבר באופן עקרוני. אין לו במה להתבייש, וסיפורים שלו מעניינים הרבה יותר מאלו של רוב "האנשים" שמנגנים בארץ, אבל הוא לא חושב שזה חשוב, הוא מפחד מזיוני שכל, חוזר ומזכיר שמאחורי הסיפור ומעליו עומדת המוסיקה (למרות שהוא מסכים שמוסיקה היא דבר שאין שום סיכוי מוצלח לדבר עליו), מתלונן שבזמן האחרון הפליז רציניים מדי ושכחו את ההומור. והכי חשוב: רוקנ'רול זה פאן.

אורי פרוסט, יש לציין, הוא האיש שהמציא את הפלנג'ר "I'm the Walrus", מוסכם על כולם, הוא בעצם שיר של הפליז, ולנון יכול להתהפך בקברו, עד לפצעי שפשוף. בינתיים עושה הסדיסט מהאוזן-השלישית טובה לאנושות ותולה סוף סוף את רונן בן-טל (על לוח המודעות, אפילו שהיו המון עצים פנויים על יד השולחן שלנו).

נכתב בשיתוף עם אהד פישוף

22/09/1989

חזרה לדף הבית