ספידים! ספידים! ספידים!

הפליז; פרגוד, 3.4

ההופעה של להקת הפליז בפרגוד היתה הופעת הרוק הטובה ביותר שחוויתי בחיי. חשבתי על המשפט הזה הרבה. הוא נכון. הגעתי להופעה באיחור, אך מיד כשנכנסתי לפרגוד נכנסתי גם למוסיקה. עוד לפני שהישבן נחת על המושב, הוא כבר החל לרטוט בעוויתות של ספידים. האוויר הירושלמי להחריד, הממלא בדרך-כלל את פרגוד בהופעות יום ב', היה הפעם טעון באנרגיה, אנרגיה שיכולה להרוס בניין.

הראשון שתפס את העין היה יואב (שושו) שעיה, הסולן הכחוש, שהיה נתון להשפעת הרעש שהפיק בעצמו מן הגיטארה שהיתה תלויה עליו. גם עם משקולת הגיטארה עליו הוא שיחרר כמויות אנרגיה עצומות, וכשזו ירדה ממנו הוא פשוט הפך לחיה צווחת ומתפתלת. את ההתפרעות של שעיה תידלקו הגיטארה הענקית, הכבדה, המהממת של אורי פרוסטי, התופים המעולים, הרצחניים של ניס בעל השיניים הרקובות (ואם יש לך מתופף שמן עם שיניים רקובות, יש לך הכל) והבאס החזק של שחר לוי.

הפליז, ואת זה כבר כתבתי, נשמעים כמו להקה שעובדת ביחד כבר שנים. את השירים שלהם, שאני מכיר מקלטת, לא זיהיתי בהופעה. הם היו כבדים יותר, פתוחים יותר. הטקסטים פחות חשובים. ההגשה של הסולן מהווה כאן את הפיצוי. "ספידים, ספידים, ספידים!", צווח שעיה לחברי להקתו, והם מנגנים מהר יותר, כבד יותר. ושוב הגיטארה, הגיטארה הזו שמעיפה אותך סחור-סחור למעלה, והתופים איתה לאורך כל הדרך. הם סוחטים את המיץ אפילו מן הקירות.

קטעי הכאסח שאופיינו בקריצה לפאנקי היו גדולים. קטעי הכאסח שנטו לספיד-מטאל היו ענקיים. והדובדבן או, במקרה הזה, האפפטמין החזק ביותר היה כמובן הביצוע של "I'm the Walrus", שגמר את הקהל ואותם. בכל זאת עמדנו על שלנו, וזכינו בעוד הדרן ועוד הדרן ועוד אחד, עד שניס המתופף כבר כמעט התעלף, עד שהם לא יכלו יותר, ושעיה הבטיח, לאור ההתלהבות, שהפליז עוברים מתל-אביב לירושלים. אני מבטיח שאם הפליז לא עוברים לכאן, אני עובר לתל-אביב.

07/04/1989

חזרה לדף הבית