על אדמה מקולקלת

נושאי־המגבעת, בפרגוד,
להקת חימום: היפוכונדרייה; 9.5.

למפיקים הצעירים, המחפשים בנרות כשרונות חדשים, מומלץ בזאת לקחת כורסה נוחה ושולחן גדול ולהתיישב על מגרש הכדורסל של בית־הספר התיכון לאמנויות במוסררה. שם, אם יש להם עין ואוזן טובות, הם יצודו נערות רזות עם קולות של סירנה משטרתית, ואולי יאתרו גם כמה בחורים זועמים ושופעי מרץ, שעושים את המוסיקה הכי אנרגטית ומצמררת שאפשר.

ממגרש הכדורסל הנ"ל הספיקו לגדול, להתעצם ולכבוש חברי להקת נושאי־המגבעת, שרובם כבר לא לומדים מזמן. הנערות הרזות, לעומת זאת, חייבות ללמוד בשביל לגדול, ולכן איגי וקסמן ונטע לאור, הקרויות יחד היפוכונדרייה, חובשות עדיין את ספסל הלימודים. לפי הופעתן בפרגוד, נראה כי בזמן שנותר בין הבית לספסל הן חובשות את ורידיהם החתוכים (אמנם בחוט תיל במקום בחוט משי) של כל נדכאי העולם על כל תסביכיהם, שנדונו בפרוטרוט בשיריהן הקצרים, שהרכיבו כרבע שעה של הופעה נפלאה, מהממת, תלושה מן המציאות המקומית והלא מקומית. כשאתה רואה־ שומע את היפוכונדרייה, אתה הופך לחמור, אתה נוער בהנאה אינפנטילית לחלוטין, אתה לא יודע איך לאכול את זה. "מי המטומטם כאן?", אתה גונח בייאוש וסופג את הקונטרה הצעירה והאנרגטית, הניטחת אליך מכיוון הבמה. נטע לאור היא גדולה, נולדה לבמה, תנועות רכות, פסיכיות; מרחפת, ומעל הכל, קול ילדותי ותמים המושך אליו סוטים זקנים ממערות קטנות בכל רחבי היקום. איגי וקסמן פחות רזה, אגרסיבית ומפוצצת בדאווין. תירגעי, איגי. עד שתהיי סוזי עוד יעבור זמן. אין להן אינסטרומנטים. השתיים ניצבות לפני מיקרופונים וצועקות את השירים שלהן. ישי אדר מנושאי־המגבעת שיחק עם הסאונדים והפך את ההופעה לאוואנגארד פסיכדלי אפוף בצחוקים, זעקות עצומות, אקו, הליקופטרים, עד שלהיפוכונדרייה נגמרו הכדורים והן הלכו לחפש רוקח. לאחר שהשתיים יורדות מהבמה, החללית הבין־כוכבית שבה ריחפת צוללת ונתקעת ברצפת פרגוד בעוצמה איומה, וכך אתה יושב המום ומבכה את המוח שלך, שפעם (אתה כמעט בטוח) היה גם כן נאיבי וצעיר. כך, עד שעולים לבמה נושאי־המגבעת. אז אתה שוכח הכל, כי הם יודעים בדיוק איך לגרד את מחסן הספידים בבטן שלך, עד שבא לך להשתולל ולהרוס ולחנוק את האידיוט, שעומד מאחוריך ולא מפסיק לשרוק.

הסאונד היה גרוע. ההופעה היתה מעולה. שירים חדשים, שהלהקה כתבה מאז הקונצרט האחרון, הוכיחו שוב, שנושאי־המגבעת הם אחת מן הלהקות הטובות ביותר שצמחו אי-פעם בתחומי הקו-הירוק. "קול של אלוהים אחר", קטע רוק מלא קצב וכוח עם טקסט שנע מן הבניין החדש על־יד העירייה עד לאיש החולה של אמריקה ולמשורר הלאומי שמתעד הכל, הרקיד את השרירים והכריח את האנשים לקום ואפילו לזוז קצת, דבר שטרם נראה בפרגוד. שירתו של הסולן אהד פישוף, שסבלה בהופעה הקודמת מירידות מתח, השתפרה פלאים, ואם הוא גם יחליף סוף־סוף את הגיטארה חסרת הגזע והייחוס שלו במשהו מכובד יותר, הכל ידפוק פיקס. חבל רק שישי אדר, האורגניסט והזמר בעל הקול המלא ורב ההבעה, החליט לנצל את ההזדמנות לנסיונות ווקאליים. זה קרה בשיר המצוין "השקרן". נסיקות קולו של אדר בשיר הזה פשוט גרמו לדראמה שהיתה בביצועים הקודמים לצלול. אלון כהן על התופים היה מצוין כתמיד, ותמיר אלברט ידע לנהל ויכוחים עיקשים עם הגיטארה.

בתוך כל הצלילים עפו טקסטים מצוינים, ובתוכם השיר "יום הולדת", אחד הקטעים היותר חזקים ומצמררים של הלהקה, את השיר כתב אמיר זיטנר, חבר קרוב מאוד של נושאי־המגבעת, שנהרג לפני חודשיים בלבנון. "ביקור בהר", שהוקדש לו, עסק בעלייה לקברו ולקברותיהם של כל אלה, שמתו בגלל טירוף של מנהיגים.

הקהל, שהיה הפעם מחומם ביותר, ושהלך והתלהט במהלך ההופעה, לא נתן ללהקה לרדת מהבמה. רק אחרי שני הדרנים כפולים או שלושה תם הכל, והמסך שירד יירד כנראה בקרוב גם על הלהקה, עם גיוסו של ישי אדר. המפיק שלהם, מוטי שהרבני, יודע את זה. הוא יודע שהאדמה מקוללת, שהאדמה מקולקלת, והוא גם יודע שאין מה לעשות. את התסכול מהעניין ביטא טוב מכולם אלון כהן, שסיים את ההופעה בהתפרעות על התופים, פריקת עול לא אופיינית לו, שאומרת הכל.

13/05/1988

חזרה לדף הבית