צעירים מדי לרוקנ'רול

להקת נושאי־המגבעת, פליטת התיכון לאמנויות במוסררה, ביקשה להופיע במועדון דאון־טאון התל־אביבי. במועדון התלהבו מהלהקה, אבל ויתרו עליה, כשגילו שממוצע הגילים של חבריה עומד על 17. הכניסה לדאון־טאון מותרת רק לבני עשרים ושלוש ומעלה. לו אלביס פרסלי היה מחליט להתחיל את הקריירה שלו בדאון־טאון תל־אביב, הוא היה נותר מן הסתם נהג משאית

גיאוגרפיה: דפוקים וזרוקים בהרי יהודה

במיקלט של בית משפחת פישוף עורכים חברי להקת נושאי-המגבעת חזרות לקראת הקונצרט הראשון של המופע שלהם, שייקרא " Shemesh Live in Beit" ("חי בבית־שמש"). כשהם עולים מן המיקלט, הם מוצאים עצמם בחצר אותו בית, הממוקם בלב השלווה הנינוחה, השבעה, של מוצא עילית, ממול ירושלים, מעבר להרים בית־שמש, בקצה הכביש תל־אביב. "ירושלים היא עיר יפה מאוד, שטוב לגדל בה כלבים", אומרים חברי הלהקה על העיר שממול, ובית־שמש, מבחינתם, דפוקה עוד יותר. ותל־אביב? בתל-אביב יושב מוטי שהרבני, מפיק הלהקה, דמות מוכרת ונערצת על להקות מוסיקה מתקדמת. שהרבני הוא האיש שהביא את דורלקס־סדלקס אל תוכנית הטלוויזיה הבריטית הפופולארית, ""הטיוב". שהרבני רצה לעשות לנושאי-המגבעת מופע בכורה במועדון דאון־טאון התל־אביבי. במועדון הקשיבו לקסטה "Live in Beit Shemesh", שהקליטה הלהקה, התלהבו ואמרו, תביא. אחר-כך ביטלו. הסיבה: הלהקה צעירה מכדי להופיע בדאון־טאון.

מתימטיקה: ממוצע 17

אהד פישוף, סולן, קלידן וגיטריסט, הוא בן 16.5; אלון כהן, מתופף, הוא בן 17.5; ישי אדר, קלידן באס וסולן שני, הוא בן 17; תמיר אלברט, גיטארה סולו, הוא בן 18. ממוצע הגילים 17. בדאון־טאון הכניסה היא מגיל 23 ומעלה. ועכשיו ברור למה נושאי-המגבעת לא יכולים להופיע בדאון־טאון.

הגיג: למשל אלביס

מה היה קורה לו אלביס פרסלי, הביטלס, אקדחי-הסקס או יו־2 היו מחליטים להתחיל את הקריירה המוסיקאלית שלהם דווקא בדאון־טאון של תל־אביב?

גיאוגראפיה ב': גרים יחד

הבית במוצא-עילית הוא בית הוריו של אהד פישוף, לכן הם יכולים לערוך במיקלט שלו חזרות. פישוף, כהן ואדר מתגוררים יחדיו בדירה שכורה בבית-הכרם. תמיר אלברט, הצלע הרביעית, מתגורר בעיר עם הוריו. "הוא לא אוהב נקניק במקור", מסבירים חבריו.

מוסיקה: צווחה רעננה

הקסטה שהקליטו נושאי-המגבעת לא נשמעת, למרות שמה, כמו בית-שמש. בית-שמש, מסביר פישוף, פירושה מוסיקה תעשייתית: בתי-חרושת, מתכות. נושאי-המגבעת, שלא בדומה לכמה להקות מקומיות אחרות, אינם מנסים לחקות את אמני מוסיקת-התעשייה האירופים ולהכות בבלוני גז, לוחות פח וברזלים, או להפעיל מקדחות ומשורים חשמליים. הרבה רגש יש בקסטה, הרבה גיוון, גירסה עכשווית מוזרה ל"המון אהבה" של זפלין, גירסה יפהפייה ל"מחכה לאיש שלי" של לו ריד, גירסה בשלה, המרחיקה אותם מלהקות צעירות אחרות. ומלבד שני אלה, חומר מקורי של הלהקה; טקסטים מעניינים, רחוקים מהבנאליה, ובמוסיקה קלידים מסויטים, המתעלמים מן האינסטרומנטים האחרים ונלחמים בהם, חוזרים על מוטיבים הומוריסטיים ומזייפים בכוונה. הגיטארה המובילה של אלברט חורקת לרוב משהו קבוע, המשתלב באופן מושלם עם הקלידים. בקטעי הסולו שלו הוא חונק את הגיטארה ומפיק ממנה צווחות רעננות.

מצב של חצי שינה הוא המצב הטוב ביותר להקשיב למוסיקה שלהם. בערות מוחלטת, כאשר החושים המוסיקאליים נעטפים בדריכות לחוצה של חיפוש טעויות או חיקויים, הכל נשמע לפעמים כמו בלגן אחד גדול של חבר'ה עם כוונות טובות. במצב הרגוע יותר המוסיקה זורמת, נוגעת בחושים וגורמת להם להבין אותה. הקלידים מעבירים ספקות, חיפושים, הריסה ובנייה של דרך, קריזות אימפולסיביות ולפעמים חולמניוּת פסיכית, המובעת בפסנתר חשמלי. תמיר הגיטריסט מושפע מעט מפאנק. אלון כהן המתופף מהיר וקצבי, ובקטעי הבלגן הספידיים מושך מעט לפאנק. ישי אדר, קלידן באס וסולן שני, מדבר על כל מה שקרה עם פריחת הגל-החדש ב־1979 כמקור השפעה על הלהקה: "יש אמנים מסוימים, שהשפיעו בדרך העבודה שלהם, מניק קייב ומסיבת־יום־ההולדת, דרך ניו-אורדר, אלביס קוסטלו, ג'ון קייל, ועד סייקיק טי.וי. והרזידנטס, שהם מוקדי המשיכה העיקריים הפועלים על הלהקה".

ג'אז: אנטי־תלתל

ג'אז הם שונאים. מנגנים לעצמם דווקא להרגיז קלישאות ג'אז, ואחר־כך צוחקים או מתעצבנים. המנטאליות של תלתלי פרגוד פסחה עליהם לחלוטין.

היסטוריה: ימים במחתרת

בזה אחר זה הם נפלטו מן התיכון לאמנויות במוסררה. רק אדר עדיין מתמיד שם בלימודים. הקשר המוסיקאלי ביניהם נוצר שם. זה היה בשלהי 1984. פישוף, אדר וכהן החליטו להקים את להקת מחתרת־האוואנגארד.

אדר: "ערכנו מיצגים פרועים ופרובוקטיביים, לבשנו שחור והיינו מעין חקיינים חיוורים של ג'וי־דיוויז'ן. היה לנו כיף לא נורמאלי. צחקנו על עצמנו ועל כולם. אבל בבית-הספר לא הבינו שאנחנו צוחקים. אפילו תמיר, שאז עוד לא הכיר אותנו, צעק, הפריע וזרק עלינו פחיות כשהופענו. עד היום האנשים שם רואים אותנו באור לא נכון. אבל הם אנשים טובים עם ראש אמנותי טוב. לא כמו הנפוחים מהאקדמיה, שחושבים את עצמם למשהו".

פישוף: "בתקופת מחתרת-האוואנגארד המוסיקה שלנו היתה בכיינית והיינו סנובים. לא דיברנו עם אנשים, אותם חשבנו לנחותים מאיתנו מבחינה אינטלקאטואלית. היינו כבדים. עשינו מוסיקה של מצבי-רוח. אחרי שעזבנו את בית הספר, הבנו שאי-אפשר להיות מנותקים. אני אישית גיליתי, שהחיים בחוץ הם הרבה יותר קשים ממה שהם נראים מבפנים. כל החברים שלי לומדים, ואני מוצא את עצמי פתאום במקומות כמו לשכת-העבודה או לשכת-המס, שקודם בכלל לא חלמתי להסתדר איתם".

כלכלה: הנוער עובד ולומד

אלברט עובד בתפאורה בטלוויזיה, כהן במשרד פרסום, פישוף בשליחויות אצל גרפיקאי ובבית-דפוס. אדר ממשיך ללמוד בבית-הספר וגם לומד תיאטרון וקונטרבאס, אותו הוא מקווה לנצל בעתיד למטרות הלהקה. בקרוב אולי יהיה מספיק כסף בשביל להיכנס לאולפן שמונה־ערוצים ולהוציא קסטה מקצועית. נהוג שלהקות קטנות ולא מסחריות מוציאות קסטות. די.אקס.אם., למשל. כהן: "די.אקס.אם, היו ממש איומים בהתחלה. הם עשירים נורא וקנו ציוד בלי לדעת לנגן עליו. מקסטה לקסטה הם משתפרים, אבל באופן כללי הם סתם חיקוי של הווירג'ין־פרונז". פישוף מוסיף: "מאז שהיתה להקה מעולה בשם שארקיז־קורקינט, שהפכה מאוחר יותר ללונג-דיטריך והושמעה ברדיו, היו פה ושם דברים מעניינים, אבל לא משהו". כהן: "אנחנו אוהבים גם את איינשטיין, טנגו, מאיר ואהוד בנאי".

תקשורת: אין הבנה

קשה להם עם הקהל המקומי. פישוף: "הדבר המאפיין את הקהל הוא, שהם אומרים במין רוח ספרינגסטינית: אנחנו רוצים מוסיקה אמיתית, רצינית. באנו ליהנות, עלינו לא תצליחו לעבוד. מין גישה מצ'ואיסטית. אבל אנחנו דווקא כנים ואמיתיים. אני לא שר טוב, אבל שר הכי נכון לגבי הקטע, הכיוון והטקסט".

פישוף דוקא כן שר טוב. יש לו קול מבוגר, צרוד. אדר מלווה אותו מדי פעם בצעקות, והוא מתחיל לצווח בעצמו (זכורה לטוב הופעתם לפני כחצי שנה במארתון להקות צעירות בחאן. אז ניצב אדר בפני הקהל וצווח צווחות איומות בליוי רקיעות רגליים במשך שעה ארוכה). הם אקספרסיוניסטים, משתמשים בהרבה קלישאות רוק, ועושים מהן צחוק, ברוח ההתייחסות האידיוטית-אינפנטילית לטקסטים, המאפיינת את איגי פופ וג'ון קופר קלארק. קטעי כמו־ואלס אטיים משתרבבים אל תוך המוסיקה שלהם, קטעי מוות חגיגיים, מושרים בצרפתית, בסגנון "לה פולי" של החונקים, בלוזים מוזרים ועייפים בסגנון מסיבת-יום-הולדת, הנקטעים בפרצי צווחות אנוש- גיטארה וקלידים ממוחשבים מבולבלים. התופים חיים, נושמים, סותרים את הלהקות, המשתמשות ב־RX המופלא והאחיד מדי.

שירה: מאחוריה מנוף

אהד כותב את רוב השירים. בא עם סקיצות, והלהקה עובדת עליהן. שיר: "ניגשתי לדלת/ גיבור קטוע לב/ גיבור שנטוע בתוך הכאב/ הגיבור מפוקפק/ התקרה נמוכה/ הילדה מתפצלת/ המוהלת קשוחה/ מקיאה את מוחי/ מקיאה ובוכה. התאהבנו בזוגות/ בודדים בשגרה/ עם אמונה של חולים/ מנשקים את ידה/ 'את זונה!'/ 'את יפה!'/ 'את זונה!'/ שלוש פינות בקרקע זנוחה/ שלוש רגליים של בודדים בשגרה/ תנשום כן תנשום, זעקה לבסוף/ מעליה ענן/ מאחוריה מנוף/ אם ניפול אז נשכח/ אם נרקוד נישבר/ רק נפתח ונסגור, מאוחר, מאחר/ לא גומר, לא גומר".

מתימטיקה ב': 35-17-15

פישוף: "אני לא מרשה לעצמי לעשות דברים שלא מתלבשים על הגיל שלי. אני לא מצפה שמישהו יתייחס אלי ברצינות, אם אני אצטלם לעיתון עם מבט מהורהר לשמים כמו יו־2, זה ייראה פתטי ויומרני. ובכל זאת, אנחנו ודאי לא צעירים מדי בשביל סוג המוסיקה הזה. באנגליה רוק הוא של צעירים בני 15. בארץ מוסיקאים ומבקרי רוק מגיעים לשיא הקריירה רק בגיל 35. לא מאמינים בנוער שעושה רוק".

כהן: הדוגמה הכי טובה היא הפרשה במועדון דאון־טאון. ממש לפני שהם סגרו חוזה עם מוטי שהרבני, הם התחרטו, בגלל שאנחנו רק בני 17. זה משקף גישה של מדינה שלמה למוסיקת רוק. בכל מקרה, בקרוב נופיע בתל-אביב. וזה יהיה ברוק-קפה או בפינגווין, אולי בשניהם".

12/06/1987

חזרה לדף הבית