סוף טראגי של מערבון ערבי

ביום רביעי יתחיל בפרגוד "הבא בתור הוא כלום" - סיבוב ההופעות האחרון של
נושאי-המגבעת. ראיון פרידה

המסיבה נגמרה ונותר צפצוף ארוך, שבוקע מהמוניטור ומודיע על מות החולה. זה לא צפצוף מפחיד או מעצבן. זהו הצפצוף הגואל. נושאי-המגבעת קמים מחדש בתור להקה מתה, ואחרי המוות אפשר לומר הכל. לספר סיפור לא ברור בצורה הכי ברורה שאפשר. את הסיפור הזה הם יספרו עד הקיץ, ואחר-כך הכל ייגמר.

נושאי-המגבעת נכון להיום הם שלושה אנשים, ישי אדר, רם אוריון, אהד פישוף. בחזרה על מופע הסיום שלהם, "הבא בתור הוא כלום", שנערכה השבוע בפרגוד, אפשר היה לחזור שוב לאיזו אינטימיות ראשונית, שנעלמה מזמן. אהד פישוף, סולן, אומר שמדובר במופע טראגי. משהו בנוסח של סרט ערבי.
למה המופע כל-כך עצוב?
אני לא יודע בדיוק. יש הרבה גורמים. קודם כל, בין חברי הלהקה הסיפור לא נגמר טוב, והיום זה לא סוד שאני לא בקשר עם אף אחד מהם, חוץ מרם. יש גם תחושה של צניחה פתאומית מאיזשהו ריחוף בלתי נמנע שהיה בקיץ. "הבא בתור הוא כלום" זה מין טרגדיה גאה. בסוף הטראגי הגיבור מת על שתי רגליים. זו הפוזה של הסוף. אני חושב שהנקודה המרכזית היא שאכזבות, חוסר קומוניקאציה ואלימות היו תמיד נושאים שהלהקה התעסקה בהם. יכול להיות שכאן יש מפגש בין הדברים האלה לבין מה שקרה בתוך הלהקה, ושבעצם נע סביב אותם צירים. זה מה שהופך את הסיום לסרט ערבי. בסרט ערבי אין קומוניקאציה, כולם צועקים על כולם, וכל הדברים שקורים בו הם תוצאה של חוסר הקומוניקאציה הזה.

"הבא בתור הוא כלום" נפתח במפוחית יבבנית מתוך הפסקול של "היו זמנים במערב". זה הפן המערבוני של הסרט הערבי. הסאמפלר עושה המון דברים במופע הזה, כולל תפקיד חטיבת הקצב. המופע מכיל קטעים ישנים וחדשים של נושאי-המגבעת, שהותאמו להרכב המצומצם וזכו לטיפול אלקטרוני מסור. ישי אדר חבר לפישוף לתכנות המוסיקה והוא גם מתפעל את סוללת המחשבים, ולא בכדי עולים ממנה לעתים קרובות מקצבים נוסח סייקיק-טי.וי ופרונט-242. אדר עושה על הקלידים עבודה נפלאה, גדושה בצפצופים מפחידים וסאונדים מהחלל החיצון. טוב (ואפילו טוב מאוד, אם לא ממש מצוין) לראות אותו שוב על הבמה.

פישוף אוחז בידו רוב הזמן מגאפון כחול. עכשיו יש לו שורות חדשות לזכור, כי חלק מהטקסטים שונו, בהתאם לרוח התקופה. בין הקטעים יש קטעי קישור מפיו של פישוף וגם מפיו של הטייפ, שמספק קולות מן העבר של נושאי-המגבעת. הקולות עוותו, לפעמים בצורה מצחיקה ולפעמים בצורה קודרת ביותר.

בשיחה עם פישוף נמהל העצב באופטימיות. בתקופה האחרונה, לפני הפיצוץ, היתה נושאי-המגבעת להקה שבעה שהתחילה להתבשל במיץ של עצמה. האופטימיות באה, בעצם, מן העצב שבא אחרי הפירוק. סוף-סוף אפשר להרגיש משהו חדש, אנושי יותר, נטול תככים והתנגשויות אגו. העבודה המחודשת עם ישי אדר תורמת טונות של אנרגיה חיובית.

אחרי שאדר עזב את נושאי-המגבעת והתגייס לצבא, אבד ללהקה חצי מהנשמה שלה. בתקופה ההיא התחילה להתעורר בקרב שוחרי הלהקה עוינות מסוימת. חוסר הקומוניקאציה המוצהר של נושאי-המגבעת הקנה להם עד מהרה תווית שלילית. "אנחנו לא התרחקנו מהקהל", כך פישוף. "זה המופע שלנו שהתרחק, ואנחנו נשארנו צמודים אליו. לפעמים, יותר מנושאי-המגבעת היתה להקה, זה היה יצור שאנחנו דאגנו להזין אותו. בעיני, החלק החשוב לא היה השעה וחצי שעמדתי על הבמה בהופעות, אלא כל מה שהיה מסביב.
"אבל ברור לי שכלפי נושאי-המגבעת היתה גם הרבה עוינות. באופן טבעי, מאז שהלהקה עברה לחברת תקליטים גדולה, כל מי שאהב אותה פעם הפך עוין. היו כל מיני סוגים של עוינות, מכל מיני כיוונים, על כל מיני רקעים".

החזרה על "הבא בתור הוא כלום" התקיימה בפרגוד, ושם יתקיים ביום רביעי גם המופע. קצת קשה בפרגוד. המקום מעט מלחיץ, אם להתבטא בעדינות. "האמת היא שיש לי בעיה עם מקומות קטנים", מודה פישוף. "החיסרון המרכזי והיחיד בלהופיע בפרגוד הוא הקירבה הזו לקהל. מהצד השני, זה עדיף על פני להופיע בתל-אביב, ששם זה עוד יותר מגעיל ולא נכון. מי שבעדך - בעדך בגלל הסיבות הלא נכונות. הוא בעדך בגלל הרעש ובגלל שנראה לו שהוא יכול לבטא את האלימות שלו דרכך. ויוצא מזה שהופעות בכורה, כמו ההופעה הקרובה, הופכות למשהו מאוד מתוח".

הסחרור של הקיץ האחרון, אחרי הוצאת האלבום הראשון של הלהקה, הפגיש את נושאי-המגבעת עם להקות כמו אתניקס, זמרים כמו אדם וזמרות כמו זהבה. פישוף: "זה היה מרתק. לראות איך אנחנו מגיעים לאיזו בריכת שחייה בחיפה בקיץ, בסנדוויץ' אכזרי - אחרי זהבה ולפני אתניקס - ואנחנו עולים לבמה ואנשים צועקים ושרים את השירים, וכמובן מבקשים שנבצע את 'המוהלת', שזה שיר שכבר שנים לא עשינו ושאנשים כנראה נורא אהבו.

"זה היה קהל קל כזה. אז כל הקיץ הזה וכל הזיעה הזאת וכל הזהבות וכל הבריכות האלה, והאנשים האלה שהיו שם ומסיבה לא ברורה אהבו את הלהקה, גרמו לי להרגיש שכנראה אנחנו משדרים משהו עקרוני, שאולי מרוב מודעות אנחנו בכלל לא מודעים לו. הפכנו למעין סלוגן בג'יבריש, שעובר מעיר לעיר וזהו. זה היה טוב וזה היה רע. היה בזה משהו מאוד חזק, אבל זו לא היתה המוסיקה. זה היה הרעיון, אבל אף אחד לא ידע מה הרעיון. אנחנו פשוט לא כל-כך חכמים כמו שאנחנו נראים.

"בכל זאת, נראה לי שהדבר שמשך אלינו את הקהל שכביכול לא אמור לאהוב אותנו זה התסכול. הלהקה העבירה המון תסכול בכל מיני צורות ותמיד בחשה בתסכול, גם ברמה הישירה של העיסוק בו וגם בכל מיני דברים שקרו לה. חוץ מזה, כמובן שהיו יחסי-ציבור, שזה הכל. תיקח את אורי בץ, תעשה לו יחסי-ציבור מתאימים, תן לו משהו שנשמע פחות או יותר כמו שיר ושירוץ ברדיו - תוך זמן קצר יהיו לו מעריצות שירצו חתימה שלו ולהצטלם איתו ולהזדיין איתו. אז גם לנושאי-המגבעת היו מעריצות קטנות, שאספו תמונות ושלחו מכתבים".
הרחב, נתח, פרט והסבר.
לי בכלל לא היו הרבה מעריצות. לאדם היו הכי הרבה, וגם לתמיר ואלון. אבל היינו חמישה אנשים והיה אפשר לבחור. זה מה שמעריצים אוהבים. הקהל שאני אישית הכי אוהב מורכב דווקא מילדים בני 15-16 עם שקיות של חנויות תקליטים. מה שנקרא ילדים עם פוטנציאל. אלה באים באמת מהסיבות הנכונות, אפילו שזה קצת בעייתי לקבוע מה הסיבות הנכונות לבוא להופעה. באופן כללי, הקהל בחיפה הוא הקהל הכי טוב. קהל מאוד כן, שכיף להופיע לפניו.
במופע החדש אתה שר "פישוף כן חברה, פישוף כן משחקת", וגם משמיט את "הבני-זונות" המפורסם. יש כאן כוונה מסוימת?
חשבתי די הרבה זמן מה לעשות עם ה"לא חברה" בהופעה. ברגע שהוא הפך לסוג של קונבנציה - גם את זה היה צריך לשבור, מאותה סיבה שזה לא הגיוני ש-15 אלף איש יעמדו ויצעקו כאיש אחד "אני אינדיווידואליסט".
יש עכשיו שתי להקות שנקראות נושאי-המגבעת. זה לא קצת בעייתי?
אנחנו עושים את החומר של נושאי-המגבעת, והם עושים את החומר של צביקה פיק.
יש סיכוי שמופע הפרידה ימצא חן בעיניכם ותחליטו להמשיך איתו?
הסיוט הכי גדול שלי זה שהמופע יהפוך לקאלט ואז במשך 15 שנה אנחנו נופיע וניפרד ממשהו שבעצם עשינו בגיל 17. זה יכול להיות אסון אמיתי.

20/03/1992

חזרה לדף הבית