חושך באוזניים

הטעם הירושלמי במוסיקה הוא טעם נוח, נזיל וחסר כיוון. דייר-סטרייטס,
ליאונארד כהן, שלום חנוך - מי שבא ברוך הבא. גם להקת פולקלור פקיסטאנית
תתקבל כאן באהבה

החשיכה היורדת על העיר מאירה בזרקורי ענק מחזה אבסורד מוסיקאלי. בפאבים יושבים אמריקאים עם גיטארות ומייללים שוב ושוב את שירי המחאה של שנות השישים. עמיתיהם עונים להם בבלוזים בלתי-מסתיימים של שלום חנוך או אריק קלפטון. בדיסקוטקים מנגנים עד אור הבוקר את מוסיקת הדיסקו הלעוסה של רשת-ג', שייק איט בייבי אול נייט לונג, אול נייט לונג. המקצבים המונוטוניים חוזרים על עצמם בדייקנות מדהימה מדי ערב בערבו. במרתפי הג'אז שימחה והילולה. אם משהו איכשהו מתפתח כאן, זהו הג'אז. ג'ם-סשנים כל יום שישי,הופעות מסודרות כמה פעמים בשבוע, הבאת מיגוון אמני ג'אז מחו"ל. אם לאוהב המוסיקה הירושלמי נמאס לרדת לתל-אביב בכל פעם שהוא רוצה לשמוע מוסיקה טובה, הוא יכול פשוט להתחיל לאהוב ג'אז . בהתחלה זה כואב, אחר-כך מתרגלים.

בילוי הלילה המוסיקאלי קשור קשר הדוק למה שקורה או לא קורה בחנויות התקליטים המקומיות, המציעות מרכולתן, כידוע, בשעות היום. בחנויות אלה אפשר למצוא כמעט הכל, בתנאי שיהיה בן למעלה מעשר, חמש-עשרה, עשרים שנה. אותם תקליטים כבר שנים מזהים את המדפדף בהם כפי שהוא מזהה אותם. מכרים ותיקים. החדשים היחידים הם אלה היוצאים בתוצרת הארץ. מותאמים לרוח המתקתקת של מצעדי הפזמונים. והקהל קונה הכל במחירי מציאה. אפשר לקחת גלולה נגד בחילה ולהקשיב בכיף למוסיקה שאבד עליה הכלח לפני שנים.

הטעם הירושלמי הוא טעם נוח. טעם נזיל וחסר כיוון. מתאים את עצמו לכל מה שמציעים לו. כשבאו הדייר-סטרייטס לירושלים, ירושלים אהבה את הדייר-סטרייטס. קנו תקליטים, חולצות, נהרו להופעה בלי הבדלי דת, גזע, מין וטעם. כך עם ליאונארד כהן, כך עם שלום חנוך. כך יהיה גם אם תופיע בבריכת-הסולטאן להקת פולקלור מפקיסטאן. כאן מקבלים הכל באהבה. חובב המוסיקה המקומי יכול בשקט נפשי גמור ללכת להופעת רוק בבריכת-הסולטאן, משם לעבור ללילה של ג'אז בפרגוד, והמגדילים לעשות יישבו לאחר הבילוי על המרפסת, יפצחו גרעינים ויקשיבו לחיים משה. אופי חסר אופי. באוהאוס לא הופיעו בירושלים. סוזי- והבנשיז לא הופיעו בירושלים. פיטר האמיל לא הופיע בירושלים. מינימל-קומפקט לא הופיעו בירושלים. אפילו להקות ישראליות כמו היחידה-לטיפול-נמרץ, ז'אן-קונפליקט וסיאם לא הופיעו בירושלים. הן כנראה ידעו למה.

בינתיים חובבי המוסיקה העכשווית ימשיכו לנדוד לתל-אביב על אף מחירי הנסיעות ומחירי התקליטים המיובאים. שם לפחות לא חושבים שטוקסידומון זה שם של מחלה.

12/07/1985

חזרה לדף הבית