צבעים מותרים

אמנים שונים, "אינדי טופ וידאו, טייק 3", פיקצ'ר מיוזיק , יבוא
(בית-התקליט)

האינדי האנגלי שוב יוצא לטבע. הוא משתדל שהשמים יהיו אדומים, שהדשא יהיה זרחני ושהבניינים יהיו הרוסים (לפחות בפינות). קוראים לזה אווירה, ואם בריטניה לא היתה על אקסטזי בשנתיים האחרונות, סביר להניח שקלטת הוידאו המתעדת את מה שקרה בזמן האחרון בפסגת מצעד האינדי הייתה הרבה יותר מגוונת מבחינה ויזואלית.

כל טמבל מתאמץ לשגר את המוח שלך לחלל בעזרת פעלולי מחשב צבעוניים להפלא, וזה די מתיש. אלה שמוותרים על המחשב פשוט מרצדים מול העיניים ללא רחמים - טריק היפנוטי עתיק יומין. בז'אנר במרצדים ניתן למצוא בראש ובראשונה את האינספיירל-קארפטס ("Move") ואת ג'יימס ("Come Home"), שמשתמשים בהמון משחקי אור וצל, תמונות קטועות של קהל רוקד ומשתולל והרבה מעברים חדים. אצל ג'יימס המצלמה מתרכזת גם בפרצופו של הסולן. הסולן, כמו חבריו ללהקה, כמו הקארפטס וכמו רוב המאנצ'סטרים החיים, מכוער נורא. לאורך הקליפ הוא נראה מיואש ביותר, אבל בסופו הוא מחייך (אולי זו סתם עצירות).

מרצדים אחרים, פחות צבעוניים ויותר אגרסיביים, הם דאב-סקס. "Time of Life" שלהם הוא קטע קשוח והקליפ שלו, קטוע ומהיר בשחור-לבן מלוכלך, הוא היחיד באוסף שנראה אותנטי במחתרתיותו. חברי הלהקה מתרוצצים בשטח בוצי, מתנכרים לעצמם, לחברה ולכל מה שאפשר להתנכר לו, בעוד הסולן נתון בטריפ הודי כלשהו ותקוע לו בתוך שוחה באדמה. בניגוד לסולן של ג'יימס, זה של דאב-סקס דווקא נראה משוחרר מאוד, לפחות מבחינת מערכת העיכול.

משעממים סתם: דפש מוד ( "Personal Jesus") עם קליפ מערבוני שבו הם מגלמים קאובויז עטויי עור, שרוקדים עם זונות קשוחות בבית המדברי שלהם; קיי.אל.אף ( "קיילי אמרה לג'ייסון") בקליפ יאפי על חיי לילה, מכוניות מפוארות ושפתיים חושניות; קיצ'נז- אוף- דיסטינקשיין ("Elephantine") עם סולן נחמד ופילים רוחצים בנהר; ווייר ("In Vivo") שמניפים שלטים במרכזו של רחוב ניו-יורקי וזוכים לתשומת לב בינונית; ודיסטנט-קאזנס
("You Use To "), מי-אלה-בכלל- כלשהם, עם רומנטיקה אינטימית, מזחים נטושים, גלים, דמדומי שקיעה, ציפורים ועוד אלמנטים.

בראש המצעד הפסיכדלי נקרופילי צועדים ספייסמן-3 ("Hypnotized") ולופ ("Are Light") . אצל הראשונים מכיל הבלגן מים צבעוניים עם המון דגים, פלשים קצרצרים של רקדנית מעורטלת, משחקי גרפיקה ממוחשבת, בועות ולפעמים איזה מסטול עם משקפי שמש וגיטארה (ג'פרסון- איירופליין עשו את זה יותר טוב ) ; לשניים יש המון שיער ארוך ומתנפנף, צללים , פרספקטיבות מעוותות, עיניים עצומות ובתים הרוסים. הקטע עצמו מצוין, אגב. הקליפ לעומת זאת מרדים.

סמלים מיסטיים (איך אפשר בלעדיהם) מופיעים אצל הטלסקופס (אפשר, אפשר), עוד להקת רעש/ סיקסטיז/ פסיכדליה, שהסולן שלה מזכיר באופן חשוד למדי את רוברט סמית. ההייפנוטיקס לא מסתפקים בסאונד אותנטי (רוק-כבד, סיקסטיז כמובן) ומצטלמים בדיוק כמו הלהקות שאותן הם (לא) העריצו לפני עשרים שנה, תוך שמירה על עקרונות הצילום הפשוטים של אז. מבחינה אנתרופולוגית הם המשכנעים ביותר בקלטת. אתה רואה אותם ומשוכנע שהם עתיקים נורא וחוץ מכל אלו יש גם השיימן ("Amigo Omega") בקליפ חשמלי, זרחני ופרחוני, וטאנג'רין, להקה עם סולן אינפנטילי שצובע את עצמו בצהוב ומתבלגן בתוך המיטה שלו.
ואם כבר מדברים, אז להתבלגן עם עצמך במיטה שלך זה באמת הרבה יותר נחמד מאשר לצפות בקלטת הזו, ויסלחו לי כל האדומים, הצהובים והירוקים על כל גוניהם וגוני-גוניהם.

22/06/1990

חזרה לדף הבית